בנחישות וברגישות

עכשיו, כשאנחנו כבר יודעים שיהודי מגרש יהודי, כשאנחנו כבר מבינים שטלאי צהוב לא מנע מאף יסמני"ק, אטום מבט, מלהכות ולעקור בכוח יהודים מבתיהם, ולא מנע שום דחפור מלהחריב בית עם גג רעפים אדום וגינה ירוקה בארץ ישראל.

פרופ' אריה אלדד , כ"ג באייר תשס"ו

אריה אלדד
אריה אלדד
פלאש 90
עכשיו, כשאנחנו כבר יודעים שיהודי מגרש יהודי, כשאנחנו כבר מבינים שטלאי צהוב לא מנע מאף יסמני"ק, אטום מבט, מלהכות ולעקור בכוח יהודים מבתיהם, ולא מנע שום דחפור מלהחריב בית עם גג רעפים אדום וגינה ירוקה בארץ ישראל. עכשיו שאנחנו יודעים שרוב החיילים לא סרבו פקודה, וכל הפקידים נותרו במשרדיהם, וטיפלו כהלכה או בסתם חוסר יעילות במסמכי העקירה והגירוש. עכשיו כשאנו עומדים לפני עקירת המאחזים כמקדמה על חשבון החורבן הגדול, עכשיו שאנו מבינים שרוב הציבור היהודי בארץ ישראל לא ממש מתעניין בגורל ההתיישבות. עכשיו כאשר, לאחר הבחירות, אין בידינו די חכי"ם בכנסת כדי למנוע בהצבעה פשוטה את האסון, עכשיו ? מה עושים עכשיו?

התקווה לזהות מהלך אחד חדשני, מהפכני, שובר חוסר-שוויון, מהלך אחד שיהפוך את הקערה על פניהם של הפוסט ציונים השולטים בנו, עודה קיימת. אבל אינני יודע להצביע על "קונץ פטנט" אחד כזה. אנו נערכים מחדש למאבק באותם כלים מוכרים, שלא היה בהם די למנוע את חורבן חבל עזה וצפון השומרון. אבל יש שלוש סיבות לתקווה שהפעם אם נפעל בנחישות וברגישות, הפעם נצליח.

בקיץ האחרון נאבקנו באריאל שרון. עם ישראל ידע ששרון מושחת ושבנו פושע. הרמטכ"ל הקודם, בוגי יעלון, כבר אמר מה שידענו מזמן: כי מצוקתו האישית של שרון היא שהביאה לקבלת ההחלטה על ה"התנתקות". ועם כל זאת, התמיכה בשרון הייתה סוחפת. אבל שרון איננו, ובקיץ הבא נאבק באולמרט. ואהוד אולמרט, לפחות על פי מקורות זרים, הוא לא אריאל שרון. לא מבחינת יכולתו האישית להוביל מהלך כזה, ולא מבחינת התמיכה שהוא זוכה לה בארץ, בבית הלבן או באירופה.

הסיבה השנייה היא החמאס. בחוריו המצוינים של איסמעיל האנייה מקשים על אולמרט, ציפי לבני ודובי וייסגלס לשכנע את אזרחי ישראל שאם ניסוג מיהודה ומהשומרון, מצבנו הביטחוני ישתפר. אפילו הגיאומטריה החדשה שהמציא שאול מופז כשהיה שר הביטחון (אנא, הזכירו לי, איזה שר הוא עכשיו?) לאמור: "הנסיגה תגדיל את העומק האסטרטגי של ישראל" לא חלחלה לכל שכבות האוכלוסייה בארץ, בעיקר לא לאלו הנמצאים בתוך קשת הטווחים של הקסאמים והגראדים למיניהם. ולא רק אזרחי ישראל בלבד מתקשים, גם השכן המנומס ממזרח, המלך עבדאללה אמר שתכנית "ההתכנסות" עלולה להחריב את ירדן. החמאס עלה לשלטון כתוצאה מנסיגת ישראל מעזה, והוא יעלה לשלטון גם בעמאן אם תיסוג ישראל מיו"ש.

והסיבה השלישית היא עמונה. ההתנגדות, הברוטאליות המשטרתית, מאות הנפגעים, הטיוח של החקירות, משבר המנהיגות של מועצת יש"ע בגוש קטיף, ומה שהתרחש בעמונה בלי מנהיגות מסודרת. כל אלו צריכים לאותת לממשלת ישראל כי מה שהיה אינו בהכרח מה שיהיה, ולא פחות מכך. הם צריכים להתוות לציבור נאמני ההתיישבות בארץ ישראל כיוון להמשך המאבק.

אמרנו כי יש לנו אהבה והיא תנצח. היא לא ניצחה. אמרנו כי שרשרת אנושית של רבע מיליון בני אדם תשדר לממשלת ישראל כי הרבבות הללו יבואו, גם ביום פקודה, למנוע בגופם את הגירוש, הם לא הגיעו. חלקם נבלמו במחסומי הצבא והמשטרה, חלקם סבבו בהקפות-עם-עקרות בכפר מימון, נואשו מחוסר הישע של מנהיגיהם, ושבו לביתם. חלקם אפילו לא יצאו מהבית. אמרנו כי החיילים יסרבו פקודה, רק מעטים סרבו. אמרנו כי יהיה מרי אזרחי לא אלים, וכל הכבישים בארץ ייחסמו. דבר מכל אלו לא התרחש.

אבל אם נלמד את לקחי הכישלון הקודם ונפעל בנחישות וברגישות, נצליח הפעם.

בנחישות, כי רבע מיליון מתיישבים עומדים וגבם אל הקיר. בנחישות כי גם "מתיישבי איכות החיים" הלא אידיאולוגיים רואים היום מה עלה בגורלם של המגורשים. בנחישות כי אין שום אשליות: יהודי מגרש יהודי, יהודי מכה יהודי. באמונה ובמסירות נפש כי ראינו בעיננו עשרות בתי כנסת בוערים, וספר תורת ישראל בכלוב. בנחישות של מי שהאמין כי מנהיגי יש"ע יודעים את הדרך, ונכזבה תוחלתו, ומעתה ילך בלעדיהם בדרך עמונה, ואם ההנהגה תצטרף, מה טוב. בנחישות של מי שאין לו כבר שום ברירה.

וברגישות: שום גידוף "נאצי" לחייל או שוטר לא מנע הריסת בית אחד. שום טלאי צהוב לא הביא אפילו עוד תומך אחד אל גדרות גוש קטיף. שום הסתגרות בתוך הציבור הדתי לאומי לא הביאה את הרבבות של מי שאינם חובשי כיפה אל שורות הנאבקים. שום חבלה בכלי הרכב של צוותי התקשורת לא מנעה אף כתבת שטנה אחת, אלא להיפך. שום סגירת שערים מפני תקשורת לא סייעה להצגת המאבק על הבית. שום נינג'ה בכביש ירושלים-ת"א לא מנעה הפיכת אלפי יהודים היושבים על אדמתם לפליטים. אף פרובוקאטור או פרובוקציה לא הניעו כדור שלג ושום חיבוק וריקוד עם אלופים או ניצבים לא איחה את הקרע בעם.

מרי אזרחי לא אלים, סירובי פקודה בלתי מוסרית בעליל, הפגנות של מאות אלפים, מאבק נוסח עמונה על כל יישוב ומאחז מיושב ומאבקים פוליטיים בארץ ומהלכים מדיניים בחו"ל, כל אלו צפויים גם בקיץ הבא. בהרבה יותר נחישות, בהרבה יותר רגישות, חוכמה והלימוד מהניסיון בעבר.

והרבה אמונה. אמונתם של היודעים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. אמונתם של אלו המבינים כי "היה לא תהיה" איננה הבטחה, אלא שבועת אמונים.