הרס הדמוקרטיה הישראלית

החל מינואר 2005 מנעה המשטרה כל הפגנה נגד הנסיגה, גם של נערים צעירים שעמדו על המדרכה והחזיקו שלט בידם.

אורח באתר , כ"ד באייר תשס"ו

מניעת כל פעילות הפגנתית ואלימות משטרתית כלפי מפגינים.

החל מינואר 2005 מנעה המשטרה כל הפגנה נגד הנסיגה, גם של נערים צעירים שעמדו על המדרכה והחזיקו שלט בידם. בכל מקרה כזה הופיעו מיד ניידות משטרה שלקחו את המפגינים לחקירה משטרתית. השחרור מהחקירה נעשה רק תמורת התחייבות כספית שלא להפגין יותר.

כמקרה מייצג יש לציין את מה שאירע ב-31/03/05 בפתח-תקווה. שבעה צעירים, תלמידי כיתה ט' מפתח-תקווה, לקחו כמה שלטים שעליהם סיסמאות נגד הנסיגה מגוש-קטיף, ועמדו על המדרכה ברחוב קפלן בעיר, ליד המרכז הרפואי "רבין".

אחרי זמן קצר הגיעו ארבע-חמש ניידות, ולקחו אותם למשטרה בטענה של התקהלות בלתי חוקית. כל נער נחקר בנפרד. שאלו אותם מי שלח אותם, ולאחר זמן-מה נדרשו ההורים להגיע למשטרה. ההורים הוחתמו על התחייבות כי בניהם לא יימצאו בשבועיים הקרובים במקום שבו התקיימה ההפגנה המאולתרת, וכי הבן יגיע לקצין מבחן כשיתבקש. בנוסף חתמו ההורים על ערבות בסך שלושת אלפים שקלים. (הודיה כריש-חזוני, מקור ראשון, 08/04/2005).

היה מקובל בישראל, במשך שנים ארוכות, כי אדם יכול להפגין בפומבי וללא כל אישור. רק הפגנה של 40 אנשים ומעלה דרשה אישור משטרתי. אולם מתחילת 2005 יצאה לדרך מדיניות חדשה שמטרתה החד-משמעית הייתה דיכוי וביטול של כל הפגנה נגד מדיניות הנסיגה. אם הפגנה היא דבר בסיסי בדמוקרטיה, הרי שהמצב החדש סימן את ביטולה המעשי. מפגיני השמאל המשיכו, כמובן, להפגין ללא כל הפרעה.

מקרים של פעילים שיצאו לשטח לפעילות הפגנתית, ונעצרו על ידי המשטרה או צברו שעות ארוכות במעצר, הפכו לשגרה. אנשים שעמדו על המדרכה והפגינו כשבידיהם שלטים, נלקחו לניידת המשטרה, שמו אותם באזיקים, "נחקרו" והושמו במעצר. כל זה נעשה במכוון על מנת למנוע כל פעילות של הפגנה לגיטימית, המותרת בכל משטר דמוקרטי.

"קיבלנו הנחיות ויותר לא יהיו הפגנות. מעכשיו תלמדו, אין הפגנות יותר"

מקרה מייצג לעניין זה היא ההפגנה שנערכה בתחילת מרץ 2005 בצומת ליד "מכון ויצמן" ברחובות. ארבעה מפגינים עמדו על המדרכה כשבידיהם שלטים נגד "תכנית ההתנתקות", ולא הפריעו כלל לתנועה. אולם השוטרים שהגיעו למקום כבלו אותם באזיקים, הובילו אותם לתחנת המשטרה והחזיקו אותם ארבע שעות במעצר. המפגין החמישי שחילק כרוזים נעצר למשך 24 שעות ונשאר באזיקים עד שהובא בפני השופטת. 24 שעות במעצר ובאזיקים על חלוקת כרוזים! השוטרים בתחנה הצהירו בפניהם במפורש את מדיניות המשטרה: "קיבלנו הנחיות, ויותר לא יהיו הפגנות. מעכשיו תלמדו, אין הפגנות יותר".

למחרת, בשעה שתיים לפנות בוקר(!), התייצבו שוטרים בבתי המפגינים, ומסרו להם צו זימון לבית המשפט. בכתב האישום נאמר כי "באותן נסיבות התנהגו הנאשמים באופן הנותן לאנשים בסביבה יסוד סביר לחשוש, כי המתקהלים יעשו מעשה שיפר את השלום, או שבעצם התקהלותם יעוררו אנשים אחרים, ללא צורך וללא עילה מספקת, להפר את השלום" (פרוטוקול מס' 471 מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, 19 באפריל, 2005) .

כתב אישום זה מזכיר כתבי אישום הנהוגים במערכות משפט של משטרים חשוכים, הפוגעים בזכויות האדם.

הכאה מכוונת, מתמשכת וברוטאלית של מפגינים

מדיניות הדיכוי של הפגנה או משמרת מחאה התממשה בשטח בהכאה מכוונת, מתמשכת וברוטאלית של מפגינים. גילויי האלימות הללו של המשטרה שכללו מכות, אגרופים, קללות, בעיטות וגרירות מתחילים משלב תפיסת העצור, דרך ה"חקירה" וכלה בתאי המעצר. חלק מהעצורים אושפזו לאחר-מכן בבתי חולים.

מפגינים נעצרו באופן ברוטאלי, והובאו ל"חקירה" ולמעצר חסר כל בסיס והצדקה בתחנות המשטרה. עשרות רבות של הפגנות בכל רחבי הארץ, שבהם ניסו אזרחים להביע את התנגדותם הלגיטימית למדיניות העקירה והגירוש, דוכאו ביד קשה ובלא שקדמה לכך מצידם התגרות כלשהי או עבירה על החוק. נגע האלימות לא פסח גם על הדרגות הגבוהות בסולם המשטרתי, ושוטרים בדרגות גבוהות ביותר הראו "דוגמא אישית" והשתתפו בפועל בהכאת מפגינים.

ויש להדגיש. אין מדובר במקרי אלימות והתנכלות אקראיים. היקף התופעה וההכאות הקשות הן ראייה לכך שלא מדובר בתופעה ספונטאנית, אלא בהחלטה שהתקבלה ככל הנראה מדרג משטרתי בכיר, ואשר יושמה בקפידה, ביד חזקה ובאלה נטויה בכל רחבי הארץ.

פרקליטות המדינה – הזרוע המשפטית של המשטרה

בדיונים שהתקיימו בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, סנגרו נציגי הפרקליטות על מעשיה של המשטרה.

לעומת אלימותה הנמשכת של המשטרה בשטח, מתאר נציג הפרקליטות את המציאות באופן פסטוראלי: "...חשוב לנו מאוד לאפשר את זכות המחאה, לאפשר את זכות ההפגנה, לאפשר את זכות האסיפה ולנקוט כל צעד כדי שהזכויות האלה יישמרו". (פרוטוקול מס' 476 מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט, 17 במאי 2005).

את לקיחת מפגינים לתחנות המשטרה, הגשת כתבי אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים, הסביר נציג הפרקליטות בכך שהמעצרים נעשו רק כאשר שלטי ההפגנה נתלים על תמרור "עצור" או על רמזורים, ובמקרה כזה המשטרה נוהגת תמיד להגיש בקשה למעצר עד גמר ההליכים. טענה זו הינה חסרת אמת וחסרת שחר. המפגינים ,ככלל, לא תלו שלטים על תמרורים, והשוטרים עצרו אותם ללא כל קשר לשלטים. אבל מה יותר פשוט מאשר להאשים את המפגינים בדבר שלא עשו, ולהצדיק בכך את מעצרי השווא השרירותיים של המשטרה?

במדינה מתוקנת ודמוקרטית היה היקף אלימות כזה מדיר שינה מעיני היועץ המשפטי לממשלה או מעיני נשיא בית המשפט העליון, אולם אישים אלה והמערכות המשפטיות שעמדו לרשותם לא נקטו כל פעולה. לא ננקטה כל פעולה ממשלתית להפסיק את מדיניות המכות והמעצרים, ולא נעשה כל מהלך ממשלתי יזום לזהות מקרי אלימות ולהעמיד לדין את השוטרים האלימים והמתעללים. לא היה כל מקרה של הגשת תלונה נגד שוטר אלים מתוך יוזמה של המשטרה עצמה או של הפרקליטות.

כתבי אישום והעמדה לדין הוגשו רק באותם מקרים שהאזרחים המוכים התלוננו על האלימות נגדם, ורק בחלק זעום בלבד מהתלונות שהוגשו. תלונות התעכבו ו"נקברו" במח"ש במשך חודשים, וגם כשנבדקו - במרבית המקרים לא הוגש כתב אישום נגד השוטרים האלימים. המערכת המשפטית שיתפה פעולה, ועבדה בתאום עם המערכת המשטרתית על מנת ליצור מדיניות דיכוי קשה ככל האפשר.

חולשתה של הרשות המחוקקת ורדידותה של הדמוקרטיה הישראלית

יושב ראש וועדת החוקה של הכנסת, חבר הכנסת מיכאל איתן, פנה ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, ואמר לו כי זו בושה למדינת ישראל שתלונות נגד שוטרים אלימים נבדקות במשך שבועות.

"את החשודים מקרב המפגינים מחזיקים בבית סוהר, והשוטרים האלימים ממשיכים לפעול בשטח", אמר ח"כ איתן. בפנייתו ליועץ ביקש איתן לקיים הליך מזורז לבדיקת תלונות נגד אותם שוטרים אלימים, ולבדוק אפשרות להשעיית השוטר עד לבירור העובדות בעניינו. "אתם מגנים על השוטרים הגנה לא מוצדקת. אם הייתם פועלים במהירות נגד אותם שוטרים הייתם מחזקים את המערכת, אבל בצורה כזו אתם רק מחלישים אותה". (פרוטוקול מס' 561 מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט, 1 באוגוסט 2005).

לדברי איתן: "התחושה היא שיש מסר שמותר לעשות הכל".

בתיאוריה של מדע המדינה מוסבר כי הפרלמנט היא הרשות אשר מבקרת ובולמת את פעולות הרשות המבצעת. אולם במציאות העגומה שאליה דורדרה הדמוקרטיה הישראלית, לא הניבו העדויות הקשות שהושמעו בוועדה כל תוצאה מעשית. הנושא לא עלה על סדר היום הציבורי, ודעת הקהל לא התעוררה כנגד האלימות.

התעלמות שרי הממשלה מדיוני הוועדה, והשליטה המוחלטת של אנשי השמאל באמצעי התקשורת אפשרו למשטרה להמשיך במעשיה. אנשי ציבור המגלים כל הזמן רגישות, כשמדובר בפגיעה אפשרית בפלשתינים, התעלמו מהאלימות כשזו הופעלה נגד יהודים מתנגדי-נסיגה. דומה כאילו נמצאה הוועדה על כוכב לכת אחר המנותק מכל השפעה על הסובב אותה. פרטי הדיונים נרשמו אומנם בפרוטוקולי הוועדה, אולם המדיניות הממשלתית האלימה המשיכה להתקיים בכל תוקפה ועוזה כשהיא מפליאה, ללא כל שינוי, את מכותיה.

השוטרים המשיכו למנוע הפגנות לגיטימיות, כשם שהמשיכו להכות ולעצור ללא כל סיבה. הדיונים היסודיים בוועדה, והשתדלותו הרבה של ח"כ מיכאל איתן לא עצרו את מסע האלימות הממשלתי. את התוצאה הקשה והמרוכזת ביותר ראינו בפוגרום עמונה.