בלי אשליות, זה עלול לקרות

אחת האקסיומות של התרבות הישראלית היא הקירבה של יום העצמאות ליום הזיכרון. מובן מאליו שטרם חגיגות שחרור ארצנו, יש צורך לזכור, לכבד ולבטא תודה לאלו ששילמו את המחיר הכבד ביותר עבור השגת המטרה הנשגבה.

דוד וילדר , כ"ה באייר תשס"ו

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
אחת האקסיומות של התרבות הישראלית היא הקירבה של יום העצמאות ליום הזיכרון. מובן מאליו שטרם חגיגות שחרור ארצנו, יש צורך לזכור, לכבד ולבטא תודה לאלו ששילמו את המחיר הכבד ביותר עבור השגת המטרה הנשגבה.

ידוע שיום הזכרון מגיע לכל בית בישראל, וגם ליהודים רבים סביב העולם. אין מי שלא הכיר מישהו... אין פתח מילוט מתחושת האבל הלאומי שמורגש על ידי כל אחד ואחד. לכן, קשה ביותר לעבור מיום האבל ליום השמחה בשבריר שניה. רגע אחד כולם בוכים, ודקה לאחר מכן, כולם חוגגים. כזו תערובת של רגשות יכולה לגורם מבוכה ובלבול.

אבל שילוב זה של רגשות הפוכות משקף את ההיסטוריה של עמנו, והחזרה שלנו לארצנו. אולי אין דוגמא טובה יותר מזה ששנים ספורות קודם להקמת המדינה, בין שישה לשבעה מיליון יהודים נטבחו ע"י הצרור הנאצי בשואה. הכיצד ניתן לחגוג עצמאות ישראלית על עקבותיהם של מיליוני קרבנות השואה? אך כך היה וככה יהיה, גם בעתיד.

מדוע להזכיר יום הזכרון ויום העצמאות עכשיו, כאשר רק עתה סיימנו אותם. חש אני ששוב אנו עומדים על סף עוד אירועים מקבילים והפוכים.

בעוד מספר ימים כנראה נחגוג יום ירושלים, השנה ה- 58 לשחרור העיר הקדושה ביותר בעולם.

ירושלים: יהודים, בנשימה האחרונה שלהם צועקים: "לשנה הבא בירושלים", רגעים ספורים לפני שאש בלעה אותם חיים. ולא לפני הרבה שנים "לשנה הבא בירושלים" היה שווה כרטיס רכבת חד-כיווני לסיביר. היה רב בירושלים, שאחרי נפילת העיר העתיקה במלחמת העצמאות לא יצא מפתח ביתו תשע עשרה שנה, עד לשחרור העיר ב-תשכ"ז – 1967. ירושלים, הלב והנשמה של כל יהודי, בשיר וזמרה, בתפילה ומחשבה. סוף סוף, לאחר גלות בת 2000 שנה, יהודים חזרו הביתה.

או אולי לא ממש.

גלוי וידוע שראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, שלח את גולדה מאיר ועוד מספר אנשים לחוסיין מלך ירדן, שהתחננו בפניו לא ליטול חלק במלחמה. הם היו חד-משמעים: לא נתקוף את העיר העתיקה, לא נכבוש את יהודה ושומרון, ירושלים שלכם. רק, אל תפתחו עוד חזית מן המזרח.

תגובת חוסיין היתה מובנת מאוד. הוא חתם על הסכם הגנה משותף עם המצרים בן 5 שנים, הקים חפ"ק משותף עם נאצר, והתחיל לתקוף את ירושלים עם טילים. למדינת ישראל ולעומד בראשה, לוי אשכול, לא נותרה ברירה. או אולי כן היתה ברירה?

טרם קבלת אור ירוק להיכנס לעיר העתיקה, צה"ל המתין בחוץ ליד החומות שעות רבות. מדוע? הייתה הצעה על שולחן הממשלה להכריז שירושלים היא עיר בין לאומית, ולעזוב אותה בלי לכבוש את העיר העתיקה.

ברוך ה', הצעה זו נדחתה על הסף, אודות לשר דאז, מנחם בגין והרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן זצ"ל, שהצליחו לשכנע את עמיתיהם לא לעזוב את העיר. אבל ברור כשמש, הנהגת ישראל דאז לא ראו את ירושלים כחלק אינטגראלי ומהותי לעתידה של מדינת ישראל. ירושלים רק הייתה "עוד מקום" שהם היו מוכנים ל"הקריב" עבור "שלום".

כך נראה גם היום. ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, בזמן שמילים אלו עולות על הנייר, משחזר טרום-מלחמת ששת הימים. שוב, ירושלים שוכבת על שולחן הניתוחים, מחכה למנתח שיתחיל לחתוך ולכרות. כל כך אירוני שרק ימים ספורים לפני "יום ירושלים", ראש הממשלה הישראלי משתדל לשכנע את נשיא ארה"ב לאפשר לישראל לסגת באופן חד צדדי מארצנו, כולל חלקים מירושלים, וכמעט ודאי, מהר הבית. כל מה שיהודים השתוקקו, התפללו, נעצרו ומתו עבורה, הכל אמור להעלם בן רגע, כענן בשמיים, מנושב על ידי רוח של כניעה, טרור ופחד.

כן, פחד. רק עם שפוחד מסוגל לחשוב על פרידה מהנכסים ההכי חשובים לו. ובמקרה זה, לא רק הארץ אלא גם הרוח. כל הגבורה, הביטחון העצמי והאמונה, הכל יורד לטמיון בצינורות השלום. לא שלום של גיבורים, אלא שלום של טרור פחדנים.

אולמרט ופמלייתו משקשקים: אנא, אפשרו לנו להיפרד מארצנו, עכשיו!

לאיזה סיבה שהיא, ויש הרבה סיבות. ישראלים רבים איבדו את רצונם ואת דרכם. את רצונם לחיות, ואת דרך חייהם. הרצון לכרות את הלב הקולקטיבי שלנו מהווה התאבדות רוחנית ללא תקדים, והמוכנות להמשיך לחתוך את ארצנו ולהעבירה לאויב היא התאבדות פיסית, ללא תקדים.

אז כאשר אנו מתקרבים ל"יום ירושלים", בעוד כמה ימים, אני שואל את עצמי, אולי אנחנו צריכים להקדים את "יום ירושלים" עם יום ציון אחר, כפי שמקדימים יום העצמאות עם יום הזכרון?

במה? אולי היה כדאי להזיז את תשעה באב, היום שבו אנו מציינים חורבן בית ראשון ושני, ליום לפני יום ירושלים? לו היינו צמים, יושבים על הרצפה לאות אבל, והיינו מתאבלים על מה שאיבדנו לפני כ-2000 שנה, ביום שלפני החגיגה הגדולה, אולי אז היינו מבינים טוב יותר בדיוק מה אנחנו חוגגים. בדיוק כפי שמבינים את יום העצמאות טוב יותר אחרי האבל של יום הזיכרון.

אני חש שאנחנו עלולים שוב למצוא את עצמנו מציינים עוד תשעה באב. הראשון שמציין חורבן בית ראשון ושני, והשני שמציין את החורבן שהבאנו על עצמנו בהווה.

ושלא יכריז אף-אחד, זה לא יכול להיות. היינו שם, וכבר עשינו את זה. ואם מישהו שכח, שיביט בתמונות מן הקיץ שעבר.

שלא נשלה את עצמנו, זה כן עלול לקרות.

בתפילה ובברכה מחברון.