תוכנית ההתכנסות הדתית

שנים רבות לפני שהגה אהוד אולמרט את "תכנית ההתכנסות" המסוכנת שלו, החל הציבור הדתי לאומי בביצועה של תכנית התכנסות אחרת.

תגיות: גוש קטיף
אורח באתר , ב' בסיון תשס"ו

תגובה למאמרו של הרב אהרון טרופ: "בקטע הזה כבר היינו".

שנים רבות לפני שהגה אהוד אולמרט את "תכנית ההתכנסות" המסוכנת שלו, החל הציבור הדתי לאומי בביצועה של תכנית התכנסות אחרת. הוא נטש את הערים המעורבות והעדיף עליהן שכונות וישובים הומוגניים, להלן בועות. בהתחלה נוצרו הבועות הדתיות מתוך מניע אידיאולוגי. מה לעשות, הציבור הדתי לאומי בחר למלא משימה חשובה ביש"ע, ואין זו אשמתו (או שכן), שצבור נוסף לא בא בעקבותיו.

כך נוצרו הבועות הדתיות האידיאולוגיות ביהודה, שומרון ובגוש קטיף. בזכותן גילו הדתיים כמה נעים לגור עם אנשים שדומים לך. השלב הבא היה כבר אידיאולוגי פחות. אחרי שהתברר שמאוד נעים לחיות בבועה חמימה שבה כולם נראים אותו דבר, אמרו לעצמם הדתיים, למה שלא נקים בועות כאלו גם במרכז הארץ. אם ביש"ע יכולים, גם לנו מגיע. וכך נולדו שכונות המשה"בים למיניהן, בועות דתיות נעימות ומחממות, שבהן לא צריך לפגוש אנשים שחיים אחרת.

גם מקימי הבועות הדתיות חשבו שבבועה הדתית יהיה הרבה יותר קל לחנך ילדים. בבועה לא נצטרך לדאוג כשהילד ייצא לשחק בחוץ, הם חשבו לעצמם. אבל כשהילדים גדלו התברר פתאום שגם בבועות יש בעיות לא פשוטות, ושחינוך הילדים דורש השקעה גדולה מצד ההורים בכל מקום שבו גרים. רוב הילדים בבועה גדלו לתפארת (כמו רוב הילדים שגדלו מחוץ לבועה), אבל חלק מהילדים הורידו כיפה, חלק נפלטו ממסגרות החינוך האליטיסטיות, וחלק אפילו הידרדרו לסמים.

תושבי הבועות החלו להפנים שבחינוך אין נוסחאות קסם, ושחיים בבועה אינם תעודת ביטוח. מלבד סוגיית חינוך הילדים, התגלתה בהמשך בעיה נוספת. בשלב מסוים החלו תושבי הבועות להיזכר ביושבי הערים שהם עזבו. הם הפנימו את הצורך בקירוב אלו החיים מחוץ לבועה לערכי היהדות, והחלו להקים תנועות תשובה ציוניות כדי לנסות ולהשפיע, לנסות ולקרב. אבל כשיושבי הבועה יצאו מהבועה והחלו לפקוד את הערים והיישובים המעורבים, הם גילו כמה שקשה להם להתחבר מחדש לאנשים שונים מהם שלא חיים איתם יחד בבועה, וכמה שהבועה הפכה אותם לבלתי רלוונטיים בעיני אלו החיים מחוץ לבועה.

הכותב טוען במאמרו שהחיים המעורבים לא הביאו להשפעה חיובית של הדתיים על החילוניים, אלא להשפעה רעה על הדתיים. "בסרט הזה כבר היינו" הוא אומר, אבל שוכח שגם בסרט שהוא מעדיף, חיים בבועות נפרדות, היינו, והוא לא התגלה כטוב יותר. אבל הבעיה הגדולה בדבריו היא הגישה שלפיה ניתן לנחות "חדורי שליחות" על החילוניים במרכז הארץ, להחזיר אותם בתשובה, ובערב לחזור ולהתכנס בבועה הדתית ההומוגנית.

השדר שעולה מהתנהלות כזאת הוא שהחילוניים הם בסך הכול אובייקט להחזרה בתשובה, שלא ניתן לחיות איתו יחד, אלא רק להזמין אותו להצטרף לבועה שלנו. איך אפשר לדבר על ערבות לכלל עם ישראל כשפוסלים באופן גורף חיים בשכנות עם יהודים שונים מאתנו? מסר כזה גם לא ניתן לטשטש. חילוניים לא יקנו גישה כזו שמעוניינת בקירובם ליהדות, אך פוסלת אותם כשכנים. לא מספיקה 'תודעת שליחות' כדי לקרב ליהדות. צריכים גם אהבת ישראל כנה שמתבטאת בהסכמה לחיות יחד.

ובאשר לחששות מאיבוד הדרך: אפשר לחיות יחד בערים מעורבות מבלי לטשטש את ההבדלים ולוותר על עקרונות. נכון, זו משימה קשה יותר ומורכבת, אבל שכרה בצידה.



המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.