סל התרופות, הנכלל בביטוח הבריאות שכל אזרח במדינה מחויב לרכוש באמצעות הביטוח לאומי, הינו מערך ביטוחי כושל, הבנוי לענות על צרכי המערכת הפוליטית (ביטוח רפואי לכל תושבי המדינה). הוא עומד בניגוד גמור לצורך הביטוחי הבסיסי של האזרח, לבטח את עצמו ומשפחתו נגד הוצאות שאינו יכול לעמוד בהם במידה שבריאותו מתערערת.



הממשלה החליטה כי תרופות מסוימות ייכללו בביטוח הבריאות. התשלום עבור תרופות אלו נע בין 12% - 15% ממחירן המקסימאלי לצרכן. ואולם, המדינה אינה מגבילה את המחיר המקסימאלי לצרכן, ואף אינה קובעת חסם עליון לרווח ולשיטת התמחור של חברות התרופות. כל חברת תרופות ואף כל בית מרקחת יכולים לקבוע את המחיר לעצמם ולגבות מחירים ככל העולה על רוחם, ללא כל פיקוח ובקרה ממשלתיים. בין אם התרופה נמצאת בסל התרופות ובין אם היא איננה.



גם השוני בין המחירים של קופת חולים רשאית לגבות בגין תרופות שאינן שנמצאות בסל אינו סביר ומנוגד לתקנת הציבור. כפי שכל קופות חולים גובות סכום אחיד עבור ביקור רופא ושאר טיפולים המכוסים בביטוח, לא יעלה על הדעת כי דווקא בנושא התרופות שכל קופות החולים קונות מאותו יבואן ייגבו מחירים שונים ב- 25% בין הקופות.



רשימת התרופות הנכללות בסל אינה זמינה לציבור ע"י משרד הבריאות או קופות החולים. האזרח הממוצע אינו יודע כלל עבור אילו תרופות הוא מבוטח ואילו לא. מצב בלתי סביר בעליל.



ואולם המחדל החמור ביותר של משרד הבריאות בנושא התרופות הוא חוסר האפשרות של האזרח הקטן לרכוש ביטוח פשוט וזול המכסה את כל התרופות, כולל אלה שאינן בסל. ביטוח כזה היה צריך לעלות כ- 9 שקל לחודש לאדם, אבל קופות החולים אינן מציעות אותו, כי הוא אינו רווחי עבורן. אותו הדבר לגבי פיקוח על מחירי התרופות. נחשו כמה מרוויחים ממכירת תרופות בעשרות אלפי שקלים לחודש למנה?



הכשל השני בחומרתו בכל הנוגע לתרופות הוא, שמנהל בנק שמשכורתו היא עשרות מיליוני ש"ח בשנה, משלם עבור התרופות (והטיפול הרפואי בכללותו) בדיוק כמו אדם המשתכר שכר מינימום, או אף כזה שאינו מרוויח כלל. זה בלתי מובן ובלתי קביל לחלוטין שהעניים לא יקבלו את התרופות להם הם זקוקים, מאחר שאינם יכולים להרשות לעצמם להוציא כמה מאות שקלים מצד אחד, ומצד שני: בעלי הג'יפים המוציאים מאות אלפי שקלים בהינף עפעף, משלמים את אותו מחיר עבור הטיפול הרפואי התרופתי.



ממשלה סבירה הייתה פוטרת את אזרחיה הנזקקים לאבטחת הכנסה מכל תשלום עבור תרופות וטיפול רפואי, ומטילה את עלות ההטבה לנזקקים על העשירון העליון. ממשלה אכזרית מתעללת בעניים ומונעת מהם תרופות, בדיוק כפי שהיא מתעללת במגורשים, בעולים החדשים, במתנחלים ובנכים.



שר הבריאות החדש, יעקב בן יזרי, ספק אם חלם לפני חודשיים להיות ח"כ, ובוודאי לא שר בריאות. הוא, ככל הנראה, אינו מעורה בנושא ניהול מערכת לבריאות הציבור, וגם אין לו ניסיון משמעותי בנושא. לכן הוא אינו יודע שאחת המושכלות הראשונות של ביטוח בריאות, היא שכאשר אדם אינו לוקח תרופה, מאחר שהוא אין לו אמצעים לקנות אותה, מצבו הבריאותי יתדרדר עד שהוא יגיע לבית חולים. אם, חס וחלילה, הוא יהפוך נכה או חולה כרוני, אזי עלות הטיפול הרפואי תוכפל עשרות מונים. זהו א"ב של ניהול ביטוח בריאות ציבורית. משרד הבריאות, שיצר את ביטוח הבריאות על פי תכניתו של יצחק רמון, נכשל בכך באופן מחפיר, והתוצאות זועקות מהתקשורת השכם והערב.



המדינה מסבסדת תרופות זולות שעלותן למבוטח במקרים רבים נמוכה ביותר. ואילו תרופות חדשניות, שעלותן גבוהה, אינן כלולות בביטוח הבריאות. זה הפוך מצרכיו של האזרח הממוצע, שיש לו כמה עשרות שקלים לשלם עבור תרופות ותיקות וזולות, אך הוא זקוק לביטוח נגד הוצאות של עשרות אלפי שקלים על תרופות חדשניות ויקרות.



אותו כשל קיים גם בנושא השתלות אברים בחו"ל וטיפול סיעודי ארוך טווח. ביטוחים אלה, שעלותם אינה גבוהה, לא רק שאינם נכללים בביטוח הבריאות הממלכתי, אלא משרד הבריאות אינו מורה לקופות החולים להציעם למבוטחים, והמפקח על הביטוח אינו בודק את זמינותם ומחיריהם. העשירים יודעים לדאוג לעצמם והעני חשוב כמת.



אדם קונה ביטוח על-מנת להשתמש בו, כאשר נגרם לו נזק שהוא אינו יכול מבחינה כספית לממן אותו. כל אזרח במדינה מחויב לרכוש ביטוח בריאות באלפי ש"ח לשנה, ובסופו של דבר הביטוח אינו מכסה את נזקיו. הכשל הזה גרם לאנשים רבים נכות, מחלות כרוניות, כאב, סבל ואולי אף מוות, ועל כך ראוי לשקול תביעות אישיות ברשלנות נגד האחראים על המערך הביטוחי הכושל. בינתיים, על הממשלה לתקן את ביטוח הבריאות באורח דחוף ביותר, כי בנפשנו הדבר.