התנחלויות, בועות ותנועת התשובה

במקביל לתכנית הגירוש של אולמרט קמים קולות מתוך המחנה הקוראים גם הם לעזוב את הישובים ולחזור ולהתנחל בערים. מאמר ברוח זו התפרסם לאחרונה תחת הכותרת "תוכנית ההתכנסות הדתית".

הרב אהרן טרופ , ג' בסיון תשס"ו

אהרן טרופ
אהרן טרופ
ערוץ 7
תגובה למאמר "תכנית ההתכנסות הדתית" משבת בהר בחוקותי

במקביל לתכנית הגירוש של אולמרט קמים קולות מתוך המחנה הקוראים גם הם לעזוב את הישובים ולחזור ולהתנחל בערים. מאמר ברוח זו התפרסם לאחרונה תחת הכותרת "תוכנית ההתכנסות הדתית". מאמר זה שולח במרומז אצבע מאשימה כלפי המתיישבים באומרו שמצבה הבעייתי של המדינה והחברה בישראל, נובע מנטישת הציבור הדתי לאומי את הערים. מאשים הוא את המתיישבים שבעקבות ההתנחלויות גילו הדתיים כמה נעים לחיות בבועה, ולכן קמו גם שכונות דתיות "משהבים" למיניהם.

כותב המאמר טועה ומטעה שכן ה"משהבים" קמו עשרות שנים לפני ההתנחלויות, ואין שום קשר בינן לבין ההתנחלויות. אך הבעיה הגדולה אינה בעיוות ההיסטורי אלא בחוסר הבנת המציאות. שאלת המגורים, ביחד או לחוד, בעיר או בישוב, בגרעין תורני או במעורב, היא אמנם חשובה בהקשר של חינוך הילדים (אם כי ודאי שהבית ומה שנכנס לתוך הבית הוא הגורם המשמעותי והחשוב ביותר), שאלה זו גם חשובה ביחס לישוב ארץ ישראל, אך היא שולית ביחס לקידום תנועת התשובה.

עוד בטרם נולדו הישובים, עוד כשגרנו כולנו יחדיו דתיים וחילוניים, לא הייתה תנועת תשובה שקמה מתוך הציבור הדתי לאומי. זו עובדה!

עוד בטרם נולדו הישובים, עוד כשגרנו כולנו יחדיו דתיים וחילוניים, לא הייתה תנועת תשובה שקמה מתוך הציבור הדתי לאומי. זו עובדה! דווקא הבני ברקים, וזו עובדה שניה, היו אלו שהרימו, באותה התקופה, את תנועת התשובה, למרות שהתבדלו וגרו בבועה. אגב, הם עדיין ממשיכים לעשות זאת, בהצלחה מרובה, למרות שהם עדיין חיים באותה הבועה. עובדה שלישית, שאין להכחישה, היא, שגם היום, רוב הציבור הדתי לאומי, לא גר בישובים ובכל זאת רוב פעילי תנועת התשובה גרים בישובים או שגרו בישובים ובאו משם. מסתבר שעצם עובדת המגורים בישובים, תורמת, למודעות, לתחושת שליחות, לנכונות לפעול, גם בתחום זה, של קירוב ליהדות.

עובדות אלו מוכיחות שהויכוח על מקום המגורים אינו רלוונטי. יש הגרים בערים מתוך תודעת שליחות, מקרבים ליהדות ורואים ברכה בעמלם, ויש הגרים בישובים ומצליחים לקרב ליהדות לא פחות. אלו גם אלו ברוכים יהיו. לא שאלת מקום המגורים היא החשובה, מה שחשוב לקידום תנועת התשובה זו התודעה. תודעת השליחות והנחיצות שבקירוב העם לתורה וליהדות. זו הנקודה המרכזית ובה צריך לעסוק. צריך להפסיק להתעסק עם מקום המגורים, ולהשקיע את המאמצים, בתוכן, בבניית התודעה ותחושת השליחות והנחיצות שבקירוב ליהדות.

יש הטועים לחשוב שאהבת ישראל פירושה, השלמה והסכמה עם אורח חייו החילוני של אהובך, ללא שום ניסיון לעניינו ולקרבו ליהדות. מאידך יש הסבורים שאהבת ישראל פירושה, אכפתיות. כפי שאדם מנסה לחנך את בנו לשמירת תורה ומצוות, מתוך הבנה ברורה שזו טובת הילד, והוא עושה זאת דווקא משום שהוא אוהב את בנו. כך צריך להיות כלפי כל אחד מישראל, כהסברו של הרב צבי יהודה, אוהב את הבריות ומתוך כך שאוהב את הבריות מקרבן לתורה.

הדוגלים בגישה זו לא מנסים לשאת חן ולקבל לגיטימציה מאף אחד. הם מנסים לקרב לא רק בין הלבבות (דבר חשוב, לכשלעצמו) אלא גם לקרב ליהדות עצמה, לחיים של יהדות. מתוך אהבה ואמונה שזה הדבר הנכון והטוב לכל אדם פרטי בישראל ולכלל ישראל. איזו גישה עדיפה ומה נכון, אם בכלל, לקחת מכל גישה, זה הדיון וזו הנקודה המרכזית, בבואנו אל החברה הישראלית.

צריך להצביע על הנקודה המרכזית הזו ולשאול, כל אחד את עצמו: האם אני מאמין בדרכי, בדרך התורה? האם אני סבור שזו הדרך הראויה והנכונה לכל אחד בעם ישראל, כולל חברי החילוני? האם אני מאמין שדרך זו, טובה לו, תיטיב עימו ותעניק לחייו ולמשפחתו תוכן ומשמעות אמיתיים? (יש להיזהר מהתנשאות פסולה, בהחלט יתכן שחברי החילוני עולה עלי בעניין זה או אחר או במידה כזו או אחרת, אם אכן כך, אין ספק שהיהדות תוכל לתרום לו יותר). האם אני מאמין ששורש כל תחלואי החברה והמדינה בישראל, הוא הריחוק מהיהדות?

העניין המרכזי הוא התודעה. האמונה בצדקת הדרך והמוכנות לפעול. בלימוד משותף, בשיחת רעים, בהצעת חומר לקריאה, בהזמנה לשבת, בהפניה לחוגי בית, שיעורים וסמינרים

מי שתשובתו חיובית, לכל השאלות הללו, ימצא את הדרך לקרב ליהדות גם אם אינו גר בתל אביב. כולנו נפגשים עם חילוניים, בצבא הסדיר ובמילואים, בעבודה ובלימודים, לא צריך לשם כך לעזוב את הישובים. אדרבה, לפעמים דווקא חווית המפגש עם הישוב בו אתה חי, האווירה המיוחדת והמרוממת בשבת חזקים יותר מכל שיחה או לימוד. יכולים להעיד על כך רבים מאלו שהתארחו בשבתות בישובים, כמו במעלה חבר, מכמש, בית אל וחוות ישוב הדעת (ליד שבות רחל). במקום להתווכח על מקום המגורים הרצוי, ניתן וצריך לשתף פעולה. תושבי הערים יפנו את שכניהם החילוניים לעשות שבת יחדיו באחד הישובים. אנשי הגרעינים התורניים שבערים ינסו להרים שבת או חמשוש בישובים, אנשי הישובים מצידם יארחו את הבאים ויראו להם איך נראית היהדות, לא רק בבית הפרטי, אלא גם ברשות הרבים. כך יכולים להירתם כולנו לקירוב העם לתורה ולארץ בנוסף לקירוב הלבבות.

העניין המרכזי הוא התודעה. האמונה בצדקת הדרך והמוכנות לפעול. בלימוד משותף, בשיחת רעים, בהצעת חומר לקריאה, בהזמנה לשבת, בהפניה לחוגי בית, שיעורים וסמינרים. בהקמת גני ילדים ובתי ספר בעלי תוכן וגוון יהודיים יותר לילדים להורים חילוניים, המעוניינים בזיקה גדולה יותר למסורת. גם מי שאינו בנוי לאף אחת מהאפשרויות הללו, או לדומות להן, יכול להיות שותף, בהרמת תנועת התשובה, על ידי תרומה כספית לעוסקים בכך.

הדיון חשוב, הבירור הוא אמיתי, יש לעשות כל מאמץ להשאיר אותו ככזה ולא לגלוש לפסים אישיים וקנטרנים.