הטפשות של ההתנתקות

מה ניתן להגיד לבעל ברית טוב הנראה נחוש להעצים את כישלונו. שארה"ב תשלם עבור המשימה?

ג'יימס וולסי , ח' בסיון תשס"ו

כותב המאמר הוא המנהל לשעבר של סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב (CIA) וכיום יו"ר עמית של הוועדה לסיכון הנוכחי. המאמר המקורי הופיע בעיתון הכלכלי המוביל בעולם "וואל סרטריט ג'רנאל"

מה ניתן להגיד לבעל ברית טוב הנראה נחוש להעצים את כישלונו. שארה"ב תשלם עבור המשימה?

ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, היה בוושינגטון בשבוע שעבר, שם הוא ביקש ייעוץ וסיוע במימון ההוצאה של 50,000 עד 100,000 מתיישבים ישראלים מ-90% עד 95% משטח הגדה המערבית ומחלקים גדולים של ירושלים, וכדי לפרוס מחדש את כוחות צה"ל בעיקר בסמיכות לגדר הביטחון הנבנית ע"י ישראל. רוב האמריקנים נוטים להאמין ש"התכנסות" כזאת עשויה להיות צעד הגיוני לקראת פתרון של שתי מדינות, גם אם ייוותרו כמה חילוקי דעות בקשר לשטחים, שאותם יהיה צורך לפתור במו"מ. רווחת גם ההנחה שהעוינות הפלשתינאית כלפי ישראל ניזונה מייאוש, שאותו ניתן לצמצם ע"י ויתורים ישראלים. אולם שתי ההנחות עלולות להיות לקויות באופן יסודי.

הגישה שישראל מתכוננת לנקוט בגדה המערבית נוסתה בעזה ונחלה כישלון חרוץ. הנסיגה הישראלית בשנה שעברה יצרה מערכת של תוצאות שהן הגרועות ביותר שניתן היה לדמיין: נוכחות כבדה של אל- קאידה, החיזבאללה ואפילו כמה יחידות של משמרות המהפכה האיראניים.

הגישה שישראל מתכוננת לנקוט בגדה המערבית נוסתה בעזה ונחלה כישלון חרוץ. הנסיגה הישראלית בשנה שעברה יצרה מערכת של תוצאות שהן הגרועות ביותר שניתן היה לדמיין: נוכחות כבדה של אל- קאידה, החיזבאללה ואפילו כמה יחידות של משמרות המהפכה האיראניים. קרבות רחוב בין החמאס והפת"ח, וכעת ניסיונות רצח של חמאס נגד ראש המודיעין של הפת"ח ושגריר ירדן. התקפות טילים ומרגמות נגד יישובים קרובים בתוך שטח ישראל, והצדקה מובחנת של החמאס, הזוקף לזכות עצמו את ההישג של הנסיגה הישראלית. נסיגה זו תרמה, ללא ספק, במידה ניכרת לניצחונו של החמאס בבחירות הפלשתינאיות.

העולם כעת צריך למצוא דרך כיצד למנוע רעב בקרב הפלשתינאים, בלי להעניק כספים לממשלת החמאס בעזה, הנחושה להשמיד את ישראל. לפני השבץ החמור של אריאל שרון משנה שעברה, הוא אמר מספר פעמים שלא יחזור שוב על המהלך של הנסיגה מעזה בגדה המערבית. היו לו סיבות טובות לכך: יצירתה של תמונת מצב בגדה המערבית הדומה לזו הקיימת כיום בעזה, תהווה חלום בלהות חמור פי כמה וכמה. כיצד יהיה ניתן להתמודד עם שיגור חוזר ונשנה של טילים ומרגמות מהגדה המערבית כמעט אל כל שטח ישראל? (מערכת ההגנה הישראלית של ה"חץ" תספק כנראה הגנה יעילה מפני טילים בליסטיים לטווח בינוני מאירן, אך לא נגד הקטיושות בעלות הטווח הקצר הרבה יותר).

מחסום ביטחוני אינו יכול להועיל נגד הפגזות כאלה. יתרה מכך, הניסיון שנרכש בעזה חשף את הקושי של הגנה מפני התקפות כאלה אחרי הנסיגה של כוחות צה"ל משטח זה. קשה לתאר שהתגובה תוכל להיות תקיפה אווירית מיידית כתגמול אם ישוגרו המרגמות והקטיושות, כפי שאכן יקרה מתוך בתי ספר, בתי חולים ומסגדים.

ישראל אינה המדינה הפרו-מערבית היחידה שתהיה מאוימת. כיצד תוכל ממלכת ירדן המתונה, בעלת הרוב הפלשתינאי, להחזיק מעמד אם יהיה לה גבול משותף עם מדינת טרור בגדה המערבית? ויתורים ישראלים יגרמו גם לארה"ב להראות חלשה, מכיוון שהמסקנה תהיה שאנו (ארה"ב) המרצנו אותם, וייווצר הרושם שאנו חוזרים לדפוסי התנהגות קודמים, כמו בריחה מלבנון ב-1983, השלמה עם כך שסדאם השמיד את המורדים הכורדים והשיעים ב-1991, בריחה מסומליה ב-1993 וכו'.

ב-13 השנים האחרונות נכשלו שלושה מאמצים עיקריים מצד ישראל להגיע להסדר. הסכם אוסלו ולחיצת היד בגן הוורדים בין יצחק רבין ויאסר ערפאת הובילו רק לדחייה של ערפאת את ההסדר הנדיב במיוחד שהציע לו אהוד ברק ב-2000 ולהתחלת האינתיפאדה השנייה. הנסיגה הישראלית מדרום לבנון בשנת 2000 רק הגבירה את יוקרתה של החיזבאללה ואת שליטתה שם, והנסיגה מעזה הובילה לטירוף מערכות. שלושה ניסיונות אלה מצד ישראל להגיע להסדר התבססו על ההנחה שרק ויתורים יוכלו לפתור את הייאוש הפלשתינאי. אך הולך ומתברר שמניעיהם של הפלשתינאים ניזונים משנאה ומבוז.

שלושה ניסיונות אלה מצד ישראל להגיע להסדר התבססו על ההנחה שרק ויתורים יוכלו לפתור את הייאוש הפלשתינאי. אך הולך ומתברר שמניעיהם של הפלשתינאים ניזונים משנאה ומבוז

ויתורים ישראלים אכן מחזקים את תקוותיהם של הפלשתינאים, אך לא למציאת פיתרון סביר של שתי מדינות, אלא תקוות שהם אומנם יצליחו להשמיד את ישראל. הציר אירן-סוריה-חיזבאללה-חמאס מתבטא בצורה מפורשת, וחושף כוונות של השמדת עם. כאשר הם מדברים על "סיום הכיבוש הישראלי" כוונתם היא לתל-אביב. בנסיבות אלה הגיע הזמן להכיר בכך, למרבה הצער, שהסוגיה הישראלית-פלשתינאית לא תהיה, ככל הנראה, הסוגיה הראשונה שתיושב במלחמה שעליה הכריז האיסלם הקיצוני, והנמשכת כבר עשורים רבים נגד ארה"ב, ישראל, המערב והמוסלמים המתונים. ככל הנראה, סוגיה זו תהיה בין הנושאים האחרונים שייפתרו.

ביום מן הימים יגיע אולי יום, שבו אפשר יהיה להגיע לפתרון של שתי מדינות, אך יהיה זה נאיבי בצורה קיצונית להאמין שדבר זה יוכל להתרחש כאשר מלוא הכובד של סדר היום האיסלמי וזה הפלשתינאי מכוון להשגת מקסימום אבידות של יהודים. פשרה ברת קיימא תהיה ניתנת להשגה רק כאשר נחדול מ"להוריד את רף החריגות" ("defining deviancy down") , כפי שהתבטא הסנטור דניאל מואיניאן, כלפי הפלשתינאים.

כיום, לא נוכל לצפות של-250,000 המתיישבים היהודים החיים מחוץ לגבולות הקו הירוק בישראל יתאפשר לחיות בכלל, ולא כל שכן לחיות חיים חופשיים ללא פגיעה במדינה פלשתינאית שתקום בגדה המערבית ובעזה. אך 1.2 מליון ערבים, כמעט כולם מוסלמים, חיים כיום בישראל בשלום בקרב כ-5 מליון יהודים ? בערך כפול מאחוז היהודים החיים כיום בגדה המערבית בקרב האוכלוסייה המוסלמית שם. אזרחיה הערבים של ישראל נהנים מחופש הדת, תוך כדי טיול בתל אביב ניתן לשמוע את קריאות המואזין למאמינים להתאסף לתפילה. המוסלמים מצביעים ובוחרים את נציגיהם בבחירות חופשיות לבית מחוקקים אמיתי, הכנסת.

למעשה, הם מעידים על עצמם שהם מעדיפים לחיות כאזרחים ערבים ישראלים על פני חיים באנדרולומוסיה ואי הוודאות הצפויים לגדה המערבית אחרי הנסיגה הישראלית.

פתרון של שתי מדינות יוכל להפוך למציאות כאשר יחולו על הפלשתינאים אותם סטנדרטים החלים על הישראלים ? הדרישה שמתיישבים יהודים במדינה פלשתינאית בגדה המערבית ועזה יזכו ליחס הוגן כפי שישראל מעניקה לאזרחיה הערבים. עד אז, שלושה כישלונות במשך 13 שנים מאפשרים לנו להעריך את מידת התבונה של ויתורים נוספים.



כותב המאמר הוא המנהל לשעבר של סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב (CIA) וכיום יו"ר עמית של הוועדה לסיכון הנוכחי. המאמר המקורי באנגלית