מכל פינה שומעים כעת אמירות כגון: "אבל, מה עושים?", "איך יש להיערך לקראת הגירוש הבא?".



אנו נמצאים כעת בעיצומו של מאבק לחיים או למוות על תפיסה יהודית של מרחבי ארץ ישראל ששוחררו על ידי צה"ל ב"מלחמת ששת הימים". לפני כ-25 שנה ממשלת הליכוד בראשות מנחם בגין יסדה את תנועת מסירת שטחי ארץ ישראל לגויים. בשלב האחרון של תהליך מסירת סיני לידי מצריים, ציבור נאמני ארץ ישראל הביע מחאתו בימית. מעט מידי, ומאוחר מידי.



כאשר ממשלת שרון החריבה את ישובי חבל עזה וצפון השומרון ומסרה אותם לידי האויב, שוב הציבור עשה מעשה סימלי של מחאה. שוב מעט מידי ומאוחר מידי. כעת אנו עומדים מול איום של ממשלת אולמרט המבטיחה להמשיך את הגירוש וההרס ביתר שטחי יהודה ושומרון. מה יעשה מחנה נאמני ישראל? האם נמשיך לשלם מס שפתיים לעצמנו בהשתתפות פעולות מחאה סמליים, או שנעשה מאמץ אמיתי על מנת שחלקי ארץ ישראל לא יפלו לידי האויב?



מה הצעד הבא?



מה יעשה מחנה נאמני ישראל? האם נמשיך לשלם מס שפתיים לעצמנו בהשתתפות פעולות מחאה סמליים, או שנעשה מאמץ אמיתי על מנת שחלקי ארץ ישראל לא יפלו לידי האויב?



על מנת להגיע למסקנה האמיתית לגבי הצעדים הבאים, יש קודם כל להגדיר יעדים ברורים הדרושים לתקן את המצב. אכזבה מהשלטון ומהצבא, אי שביעות רצון מהמצב הנוכחי הם כיום נחלת הכלל. שליטי המדינה כבר הוכיחו כי אין בכוונתם להמשיך לשמש כ"חמורו של משיח" ואדרבא הם יעשו כל שבכוחם לשבש את התקדמות תהליכי הגאולה. ובכן אני מביא לפני הקוראים מספר שאלות עקרוניות שיש לשקול לפני שניתן יהיה לבחור בדרך פעולה. אשמח לקבל תגובות.



מדינת ישראל או ממלכת יהודה וישראל?



נקודת המוצא היא השאיפה לגאולה שלמה ואכזבה מתחנת הביניים, שלא די שאינה עומדת במקום, אלא החלה בתנועה לאחור. חובה עלינו לקבוע באופן ברור את יחסינו למדינת ישראל. קיימת היום גישה האומרת: "הלכה המדינה - שבירתה היא תקנתה". על פי גישה זו, אסור לנו להמשיך לקחת חלק בהחייאת מפעל זה שהפך להיות מפלצת. כעת יש לפעול להקמת ישות חלופית, בלי קשר למדינה הקיימת המקולקלת.



לרפא "עץ חולה" זהו תהליך ארוך, יותר קשה ועוד, שלא בטוח כלל שיחלים. לעומת זאת הרבה יותר פשוט ובטוח לעקור את העץ החולה, להכשיר את הקרקע ולשתול עץ חדש, שיצמח עם ענפים זקופים וגאים.




אם נחכה לרגע האחרון, כאשר הדחפורים של הצבא עומדים לרמוס את בתינו, נוכל במקרה הטוב לזרוק צבע ולנקב צמיגים, אבל באמת להשפיע יהיה כבר מאוחר



גישה אחרת אומרת: מדינת ישראל היא באחריות של העם היהודי. לדאבוננו, ריקניים תפסו את הגה הספינה ומטביעים אותה מתוך רשלנות (או רשעות), כציבור אחראי אסור לנו לקפוץ מספינה טובעת. עלינו לפעול "לגייר" את המדינה ולהחזיר אותה למסלול היעד הלאומי.



עד מתי נפסח על שני הסעיפים?



לא ניתן לפעול באופן רציני בשני המישורים כאחד. חייבים לבחור בדרך פעולה, לערוך תוכנית עבודה תכליתית ולרוץ קדימה.



אם נחכה לרגע האחרון, כאשר הדחפורים של הצבא עומדים לרמוס את בתינו, נוכל במקרה הטוב לזרוק צבע ולנקב צמיגים, אבל באמת להשפיע יהיה כבר מאוחר.



סוף דבר במחשבה תחילה. בשם ה' נעשה ונצליח.