הרב צבי יהודה והמאבק על ארץ ישראל

נגד גישת הייאוש מול הגירוש ניצבת גישה של קוממיות

אורח באתר , ט"ז בסיון תשס"ו

בשבועות האחרונים, זכו קוראי העלונים בבתי הכנסת לקבל מספר חוברות, המבקשות להסביר כיצד להתנהג לקראת הגירוש המתרגש ובא עלינו.

בחוברת שכותרתה "להוסיף אור", כותב הרב אלי סדן, ראש המכינה בישוב עלי אל הנוער:

"יש שואלים: ואם יבואו שוב לגרשנו מאדמתנו, האם נקום ונלך כצאן לטבח יובל? אין לנו ברירה, צריך להילחם על ארץ ישראל!

התשובה היא ברורה: אף שברור לי כשמש בצהרים, שמיעוט קטן בעם ישראל אינו יכול ואף אינו רשאי ללכת בכוח נגד הרוב, והמחשבה כאילו נוכל לעצור את החלטות הרוב בכוח היא ילדותית, (כל מי שמוכן לעצור רגע ולחשוב – יודה בכך), אך חשוב כאן לומר יותר מזה – אפילו נניח שבאופן מקומי נצליח לעכב גירוש זה או אחר על ידי הפעלת כוח, מה יקרה אחר כך? לאן זה יוביל? האם יש למישהו ספק בכך שזה יוביל להפעלת כוח גדול יותר נגדנו וממילא כוח גדול יותר שלנו – וממילא, מלחמת אחים ממש, עם שפיכות דמים, תהיה בלתי נמנעת? "


האם יכול הרב אלי סדן לומר את דבריו לפיהם "מיעוט קטן בעם ישראל אינו יכול ואף אינו רשאי ללכת בכוח נגד הרוב, והמחשבה כאילו נוכל לעצור את החלטות הרוב בכוח היא ילדותית" גם על דעותיו הנחרצות של הרב צבי יהודה שפעל בכל עוז נגד ממשלה נבחרת למרות שהיה במיעוט?

בהמשך דבריו, טוען הרב סדן כי יש לסמוך על ש"מתוך הצרה עצמה יצמחו כוחות חיים חדשים לישועת עמנו". לדבריו, יש השוואה בין הרבנים הקוראים להימנע מגיוס או להילחם בצה"ל, לבין הרבנים החרדים שנמנעו מלתמוך בציונות: "גם בעבר הלא כל כך רחוק היו רבנים שהורו שאי אפשר להצטרף לתנועה הציונית, אלא לנקוט בדרך של 'שב ואל תעשה'; גם הם אמרו: "נמתין עד שיבוא השינוי".

בדברים הבאים, מבקש אני להביע תמיהה גדולה, ולהשתמש עקב כך בפרשנותם הידועה של רבני וולוז'ין על המשנה במסכת אבות (א,ד) "הוי מתאבק בעפר רגליהם"  - "מתאבק" מלשון מאבק. במילים אחרות: מבקש לטעון כי חלק ניכר מדבריו של הרב סדן תמוהים ביותר (למרות שיש אכן צורך לשמור על אחדות העם), ואולי אף מסוכנים.

על פי הבנתי העניה, את ההתיישבות ביש"ע הניעו מספר גורמים, אשר אחד המרכזיים שבהם – אם לא המרכזי ביותר - היה הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב.

היה זה בשלהי מלחמת יום הכיפורים, כאשר שלטה בישראל ממשלה חלשה ביותר בראשות גולדה מאיר, אשר היה ברור כי לא תאריך ימים. הרב צבי יהודה, יצא אז במספר כרזות, מודעות, מכתבים ודרשות, אשר כוונו לאזני ראשי השלטון, ואופיינו במספר טענות:

א. אין לשום ממשלה, תהא חזקה ככל שתהא, זכות לוותר ולו במשהו על חלקי ארץ ישראל (הדברים נאמרו בצל ניסיונותיו של קיסינג'ר, "בעל הגויה" בלשונו של הרצ"י, להחזיר את כל יהודה ושומרון במהלך מהיר אחד);

ב. כל וויתור על חלק מיהודה שומרון והגולן עשוי להיות מלווה במלחמת אחים;
הטענות הללו של הרב צבי יהודה, נשאו אופי פולמוסי תקיף ביותר, והיו רחוקות מאוד מלשאת אופי של "אהבה בכל תנאי" כפי שמשתמע מבקשתו של הרב סדן מן הנוער. ההיפך הוא הנכון. הביטויים בהם הוא משתמש, אפילו כלפי המפד"ל שנכנסה אז לממשלה למרות מחאותיו הנמרצות בגלל חששו מארץ ישראל, היו קשים ביותר; את שרי המפד"ל דאז, לא היסס מלכנות "שלושת האנשים המכונים "שרים", המבזים והמחללים והמהרסים שם ישראל ואורייתא וארעא קדישא לעיני כל אפסי ארץ בהצטרפותם הנפשעת אל הממשלה הזאת."  גם בדברו על הממשלה עצמה לא חסך בכינויי גנאי: "הממשלה הזאת הכושלת, הנסחבת עם תסבוכת הצרות וחילול-השם של בעל-הגויה , הממיט חרפה וחולשה על עמנו ונחלתנו" . לא הרשימו  אותו כלל טענות של חוק ומשפט או "הכרעת הרוב" הפרלמנטרי. גם מושגים של "הסכמה לאומית" אינם מופיעים במכתביו אלה. להיפך: טענתו הייתה כי "ארצנו זאת שחזרנו אליה ושחררנו אותה בחסדי האוזר ישראל בגבורה ועוטרו בתפארה, הנותן לנו כח לעשות חיל, היא של כל עם ישראל ומליוניו אשר ברוסיה ובאמריקה ובכל מקום שהם, וכל ויתור על איזה שעל ומדרך-רגל שלה הוא בטל ומבוטל פחות מכל עפרא דארעא.

ביחס לכפיה, מצד מי שהוא להעבירנו על חוקי הבוחר בעמו ונחלתו ברוך הוא הננו מצווים כולנו במסירות נפש של ייהרג-ואל-יעבור, "ונקדשתי בתוך בני ישראל", אפילו על "ערקתא דמסאנא", וקל וחומר על המצוה של תורה של יישוב וישיבת ארץ ישראל השקולה כדברי חז"ל ככל מצוותיה של תורה". (מתוך כרוז שיצא בשלהי מלחמת יום הכיפורים, כ"ח שבט תשל"ד) .

ויתירה מזו. בערב יום העצמאות תשל"ד, כמה חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים, התארח בישיבה שר הבטחון דאז משה דיין. הרב צבי יהודה דיבר אז בתקיפות רבה באזניו על יהודה ושומרון. הדברים סוכמו על ידי אחד מן התלמידים (יש אומרים שהיה זה הרב יהודה חזני ז"ל) וסיכום זה התפרסם כמה ימים מאוחר יותר בעיתון "מעריב" (י"ד אייר תשל"ד):

"על יהודה ושומרון, על רמת הגולן – זה לא ילך בלי מלחמה! מישהו שאל אותי אם ברצוני לעשות "מלחמת אחים", אני לא אכנס לטרמינולוגיה ולא אקרא שמות איך יקרא דבר זה, אבל זו עובדה: זה לא ילך, זה לא יעבור בלי מלחמה! על גופותינו ואברינו! כולנו! לא הגויים יצליחו בזה ולא סיבוכים פוליטיים משלנו – בשום אופן שבעולם!".
 
הרב עצמו חזר שוב על דבריו אלה, בראיון עיתונאי לרפאל בשן מ"ידיעות אחרונות" (ח' תמוז תשל"ד):
"בזמנו אמרתי למשה דיין: אם תוותרו על משהו ביהודה ושומרון, תהיה מלחמה. אחרת זה לא ילך."

ולבסוף, ביתר תוקף, כתב במכתב לרמטכ"ל דאז מוטה גור (ג' בסיון תשל"ה):
את אשר הזהרתי בשעתו את משה דיין הנני מחויב לחזור ולהזכיר. כי על שלטוננו המוחלט במלוא מרחב ארץ-חיינו ביהודה ושומרון תהיה בהחלט מלחמה בתוכנו.

והננו מחויבים מן התורה במסירות-נפש ממש נגד כל כפיה מצד מישהו – בהמשך של בעל הגויה או איזה גויים שהם על מצות כיבושנו את ארצנו ושלטוננו עליה.

הדרכת חז"ל ורבותינו הנאמנים היא על מלחמת עם ישראל עם אומות העולם, ונקוה שלא תצטרך להגיע אל מלחמת עם ישראל בממשלתו הכושלת.

ילמדונו רבותינו אם כן: האם "דרכי נועם", "אהבה בכל תנאי" או פחד משנאת חינם הדריכו את רבינו, או שמא ראה הוא אחרת את המציאות?

ואם יבואו ויאמרו כי לא ניתן להקיש מן המציאות אז אל המציאות היום, אתמהה: וכי יש מקום כיום  לטעון טענות שלא טענם רבינו, ואשר מנוגדות תכלית הניגוד לגישתו? והלא כל ההתיישבות ביהודה ושומרון מבוססת היא על גישתו זו של הרב צבי יהודה! והלא לא התחלנו את ההתיישבות אלא בטענה כי אין לרוב היהודי הקטן במדינה זכות להחליט על כל מרחבי הארץ, וכי יש להתנגד בתקיפות נגד הרוצים לפנותינו!


חלילה לנו מלהצטייר כמי שמעכב את התהליך הבריא של התקוממות לכיוון קוממיות: הולך וצומח דור חדש של נערים נפלאים, המתנערים מסגידה למסגרת רקובה ומתמוטטת ויוצרים דור חדש של קוממיות בארצנו

מדוע אם כן כעת, כאשר ברור שהרוב העומד לרשות הממשלה הוא שברירי וחלוש לא פחות מן הרוב שעמד בזמנו לימין ממשלת גולדה, צריכים אנו פתאום להיאבק "רק בהסברה ובחינוך"? האם יכול הרב אלי סדן לומר את דבריו לפיהם "מיעוט קטן בעם ישראל אינו יכול ואף אינו רשאי ללכת בכוח נגד הרוב, והמחשבה כאילו נוכל לעצור את החלטות הרוב בכוח היא ילדותית" גם על דעותיו הנחרצות של הרב צבי יהודה שפעל בכל עוז נגד ממשלה נבחרת למרות שהיה במיעוט?

ולבסוף – הייתכן כי דווקא הרבנים הממלכתיים הקוראים לקפוא על השמרים ולא לבנות את הקומה השניה של הקוממיות שלנו, קומה של רוחניות, מקבילים לאותם רבנים שמרנים שיצאו נגד הציונות מפחד מפני החדש? הייתכן כי דווקא כלפי אותם רבנים צריך להיכתב הספר "אם הבנים שמחה" על דבר אי רצונם ללכת עם הנוער הנפלא שלנו ולהתקומם עימו כפי שעשה זאת רבינו הגדול?

חלילה לנו מלהצטייר כמי שמעכב את התהליך הבריא של התקוממות לכיוון קוממיות: הולך וצומח דור חדש של נערים נפלאים, המתנערים מסגידה למסגרת רקובה ומתמוטטת ויוצרים דור חדש של קוממיות בארצנו, דור של רוחניות טהורה וצרופה הקוראת בשם ה' אל עולם, בלא להיזקק להסכמת "רוב העם" או הממשלה, כפי שהרב צבי יהודה לא נזקק לכך.