כאוהבי ארץ ישראל אין בינינו שום מחלוקת בחובה ובזכות של עם ישראל להתיישב במרחביה, לבנות את יישוביה ומאחזיה, לנטוע עצים ופרחים באדמותיה, לאכול מפירותיה הטובים, לשחות בנהרותיה הצלולים, לטייל ביערותיה הירוקים ולצפות בנופיה הקסומים.



לכאורה, כך היא התנהלותה של התנועה הציונית מראשית תקומתה. היחס שלנו לארץ ישראל היה ונשאר ללא תוכנית על, עם סדר עדיפות לקוי ומעוות. נראה שכל סדר עדיפות נגזר תמיד בדיעבד מצרכי ביטחון הנובעים מהסכנות שנכפו עלינו ולא מתוך מבט לאומי, אמיתי ושורשי



אבל עלינו לשאול את עצמנו את השאלות הנוקבות הבאות: האם אין סדר לדברים? האם אין סדר עדיפות? מה עושים ובמה מטפלים ראשון, שני וכן הלאה? האם ארץ ישראל היא הפקר, שאיש הישר בעיניו יעשה, ללא דין וללא דיין?



לכאורה, כך היא התנהלותה של התנועה הציונית מראשית תקומתה. היחס שלנו לארץ ישראל היה ונשאר ללא תוכנית על, עם סדר עדיפות לקוי ומעוות. נראה שכל סדר עדיפות נגזר תמיד בדיעבד מצרכי ביטחון הנובעים מהסכנות שנכפו עלינו ולא מתוך מבט לאומי, אמיתי ושורשי



לכאורה, כך היא התנהלותה של התנועה הציונית מראשית תקומתה. היחס שלנו לארץ ישראל היה ונשאר ללא תוכנית על, עם סדר עדיפות לקוי ומעוות. נראה שכל סדר עדיפות נגזר תמיד בדיעבד מצרכי ביטחון הנובעים מהסכנות שנכפו עלינו ולא מתוך מבט לאומי, אמיתי ושורשי.



חבל להכביר במילים, ולכן ללא כל ספק, המקום החשוב ביותר בארץ ישראל לעם היהודי כדת, כלאום וכתרבות הוא הר הבית, מקום מקדשנו בליבה של עיר הנצח, ירושלים. במקום שאתר זה יזכה לעמוד בראש הסדר העדיפות הלאומית, הוא הפך לסמל ודוגמא לדעיכה והסתאבות של התנועה הציונית.



במקום לזכות בטיפול שורש על מנת למחוק את הבושה והחרפה של שלטונות זרים בארץ ישראל בזמן היעדרותנו ממנה. התנועה הציונית ויצירת כפה, מדינת ישראל, בחרו להנציח את הגלות ושלטון הזר בוויתור, הלכה למעשה, על ניהול ושליטה בהר הבית.



לכן, לא פלא שכאשר העם היהודי זכה, בחסדי ה', לחולל אחד הניצחונות הגדולים בהיסטוריה האנושית, תוך שחרור חבלי מולדת ובעיקר מקום מקדשנו בשישה ימים, מי שבחר בסדר עדיפות פגום

ובוגדני, העדיף להחזיר את המפתחות לוואקף המוסלמי.



מי שמרד ברבנים שאסרו "לעלות בחומה" על מנת לגאול את ארץ ישראל, פתאום יישרו קו עם פסקי הרבנות הגלותית כדי להנציח ולהעמיק את שלטון הערבי על הר הבית ולמעשה על ארץ ישראל.

במקום שהאויב יחיה בפחד של הריסת המסגדים, שואב האויב עידוד מבניין מרכז מוסלמי עולמי על הר הבית.




עלינו לזכור, לשנן ולהפנים את המסר: "אם אין הר – אין בית". נילחם בנחישות כמה שנרצה נגד התנתקויות, התכנסויות, גירושים וחורבנות – לא יעזור כלום. אם הר הבית לא יהיה במרכז המאבק ואם שלטון הזר המוסלמי ימשיך לשלוט שם, חבל על הזמן, המאמצים והכוחות לא יעזרו כלום



עברו 39 שנה והקריאות: "הר הבית בידינו! הר הבית בידינו!" מפסיקות להדהד. כעם התנ"ך, עלינו לזכור שפרק זמן של 40 שנה היו תמיד משמעותיים, הן לחיוב והן לשלילה (40 שנות נדודים



עלינו לזכור, לשנן ולהפנים את המסר: "אם אין הר – אין בית". נילחם בנחישות כמה שנרצה נגד התנתקויות, התכנסויות, גירושים וחורבנות – לא יעזור כלום. אם הר הבית לא יהיה במרכז המאבק ואם שלטון הזר המוסלמי ימשיך לשלוט שם, חבל על הזמן, המאמצים והכוחות לא יעזרו כלום

במדבר מול "ושקטה הארץ 40 שנה"). ככל שמתקרבת שנת ה-40 לקריאת: "הר הבית בידינו", כך אוזל זמננו.



עלינו לזכור, לשנן ולהפנים את המסר: "אם אין הר – אין בית". נילחם בנחישות כמה שנרצה נגד התנתקויות, התכנסויות, גירושים וחורבנות – לא יעזור כלום. אם הר הבית לא יהיה במרכז המאבק ואם שלטון הזר המוסלמי ימשיך לשלוט שם, חבל על הזמן, המאמצים והכוחות לא יעזרו כלום.



גם מי שלא מאמין בשכר ועונש שמיימי מפאת ביזוי כבודו של השוכן בבית הזה (ככתוב בנבואת הנביא חגי), שיאמין לפחות לאזהרות השב"כ שמזהירים, השכם וערב, באמצעות סוכניו בתקשורת על תוכנית יהודית דמיונית לסכל מזימות השלטון כלפי ארץ ישראל על ידי מעשה אלים בהר הבית.



למרות שאין תוכנית כזאת, השב"כ מאיר את עינינו לחשיבות הר הבית. אין צורך בשום מעשה אלימות, אלא במאבק חוקי עיקש לסגירת ההר בפני זרים והפיכתו למרכז היהודי הלאומי, כפי שהוא אמור להיות. אם נעמיד את ההר במרכז ובראש סדר העדיפות, כל יתר הדברים ימצאו את תיקונם בדיוק לפי סדר חשיבותם.