לכבודה של תורה

מדוע להטיל דופי בגדולי הרבנים?

הרב אריאל פרג'ון , כ' בסיון תשס"ו

אריאל פרג'ון
אריאל פרג'ון
ערוץ 7

לאחרונה הופצה בציבור חוברת בשם "להוסיף אור", המדברת על ענייני השעה.
 
כותב החוברת, הרב אלי סדן שליט"א, אין ספק שזכויות רבות לו: מפעלים חיוביים, מסירות נפש, ורצון כנה לעזור לעם ישראל. חזקה על חוברת זו שיצאה מתוך אותם מניעים ברוכים. יחד עם זאת, זכויותיו הרבות לא יסנוורו את עינינו מלבקר את דבריו.

כשלעצמנו, איננו נמנים עם אוהדי הכיוון הממלכתי הרדיקלי, אבל עם כל זה, בית המדרש פתוח לכל דורשי ה', וכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, ועל כן, זכותו של כל לומד להביע את דעתו והבנתו גם בסוגיות ציבוריות. אמנם דבר (=מנהיג) אחד לדור, אבל כל עוד מוצגים הדברים בדרך לימוד ולא כהוראה פסוקה הלכה למעשה, יש להם מקום על בימת הציבור. אדרבה, דווקא מתוך חיכוכי הדעות השונות, תתברר דרך האמת ותורה את דרכה.


אמת, גם אני כאחרים, חושב שחוברת זו מעטת מסה רעיונית, ומסרה הברור הוא המדרון החלקלק של דרך החיבוקים ונשיקות לאלה הבאים לגרש ולהרוס

אמת, גם אני כאחרים, חושב שחוברת זו מעטת מסה רעיונית, ומסרה הברור הוא המדרון החלקלק של דרך החיבוקים ונשיקות לאלה הבאים לגרש ולהרוס.
 
אמת, גדולי הדור יצאו חוצץ נגד דרך זו: בראש ובראשונה מרן ראש הישיבה והרב הראשי לישראל הרה"ג אברהם אלקנה כהנא שפירא שליט"א, ואחריו מגדולי רבותינו: הרב דב ליאור שליט"א, הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א, הרב יצחק גינזבורג שליט"א, הרב אליקים לבנון שליט"א ועוד רבים ואדירים.
 
עם כל זה, לאור האמור לעיל, לא היה עלינו למהר להזדעק כלפיה, אלא להמשיך את דרכנו דרך הבניין והאור, לבנות שיטה רוחנית שלמה ובריאה, להאיר את דרך האמת כפי שאנו רואים אותה, והיא מעצמה תורה את דרכה.

אלא שלצערנו הרב, מכמה סיבות עגומות, לדעתנו ולדעת גדולים וטובים מאיתנו, אי אפשר להבליג על הכתוב.


א.      רמת הפנייה של החוברת

כאשר חפצו של אדם לברר את האמת, קודם הגיעו להכרעה, מעלה הוא את הטיעונים לכאן ולכאן. לעיתים כאשר אדם אינו רוצה להיכנס לדיון נרחב, מציג הוא לכל הפחות את דעתו וטענותיו בצורה לוגית, ומביא הוא ביסוסים וסימוכין לדבריו.

למרבה הצער, בחרו בחוברת שלא לילך בדרך הראשונה ואף לא בזו השנייה. הרבה להט ולשון רמה ננסכו בדפיה, ומאידך נעדר ממנה ביסוס לדברים, ונעלמים הם ההקשרים הלוגיים בין ניתוחי המצב למסקנות המעשיות.

רבות יכולנו להאריך בטענות חסרות הביסוס וחסרות ההקשרים הלוגיים, אך תקצר היריעה, ולעיקר לא הגענו – כבוד התורה.

ב.      מום בקדושים

באופן אינטנסיבי, החוברת עוסקת בדה-לגיטימציה לא יפה, של מי שלא ב"קו". ובראשם רבותינו מאורי הדור, וכאן באנו לקנא לכבודה של תורה!

כבר בעלעול קל בתחילת החוברת, קודם שמגיעים הדברים לשיאם, נחשפים אנו במשך כמה וכמה פסקאות לניסיונו של הכותב ליצור הזדהות של הקורא עימו, תוך הצגת החולקים על שיטתו, כאנשים חמומי מוח ובלתי אחראים.

לדוגמא, מציג הוא את החולקים עליו כמי שמזלזלים במאמציהם של מועצת יש"ע או בהצלחותיהם האדמיניסטרטיביות, ואף רואים בהם אנשים הפועלים מתוך כוונות זדוניות. דהיינו אלה שחולקים עליו הם קבוצה של אנשים אשר אינם יודעים להכיר טובה, ופועלים מתוך שנאה וכעס.


בד בבד מנסה הכותב להעצים את רגשות ההזדהות של הקורא עם אותם אנשים שעשו לילות כימים למען עם ישראל, בתקווה שלא יעיזו למתוח עליהם ביקורת לגיטימית
 

בד בבד מנסה הכותב להעצים את רגשות ההזדהות של הקורא עם אותם אנשים שעשו לילות כימים למען עם ישראל, בתקווה שלא יעיזו למתוח עליהם ביקורת לגיטימית.

ממש על דרך זה עושה הוא בהציגו את הכישלון החינוכי המחפיר של תלמידי המכינות. תחילה, מציג הוא את החולקים עליו כמי שמזלזלים במסירות הצבאית והביטחונית של תלמידיו. ואמון על שיטתו הנ"ל לחסן את מחנהו מפני ביקורת, מפליג הוא לציירם כקדושי עליון אשר טהרת עיניהם וליבם שלמה (עם כל הכבוד והערכה, לא צריך להגזים), ומי הוא שיערוב ליבו לבקר אותם אידיאולוגית או מוסרית.

בהמשך מפליג הכותב בעטו וטוען שגדולי הדור שהוא חולק עליהם "הוציאו את דברי הרב צבי יהודה זצ"ל מהקשרם", וטוענים בשמו "טענות כזב".

עוד  מאשים הוא את רבותינו שהם מנסים "לזרוע בתוכנו פירוד ושנאה". אנשים שמובילים אותנו כך ש"נתייאש מהעם ומהמדינה".
 
על הכל, הגדיש את הסאה בכנותו את גדולי הדור כמי ש"מנסים להטעות אתכם", וסומך הוא על "טהרת לבבם" של הנוער שידעו לדחות את דברי רבותינו הצדיקים, המכונים על ידו "הגל העכור של הסתה ושנאה", שאליבא דידו פועלים מתוך מניעים אפלים של 'הטבעת הספינה': "נא לא לטעות! העצה להיאבק בכוח היא עצת היצר הרע של שנאת חינם, בבחינת גם לי גם לך לא יהיה - גזורו".

בהמשך לאותו קו, מטיל הוא רפש בצדיקים וגדולים וטוען שמהלכם "פוגם את הטהרה והיושר". ולדבריו לרבותינו "כבר לא חשובה האמת".

לטענתו, הוא אינו מודאג כלל, כיון שהנוער מורכב מחבר'ה חיוביים: "נוער שמגלה אכפתיות, מסירות והתנדבות", ועל כן אין סיכוי שילך אחר גדולי הדור שעליהם הכותב חולק.  השדר אינו משתמע לשני פנים: רבותינו, לדבריו, שייכים למחנה לא אכפתי חסר מסירות והתנדבות.

כמה אירוני הדבר, שדווקא הוא מאשים את מי שאינו מסכים עימו, בהגעה למצב של "ביזוי רבנים שאינם חושבים כמוך".
סוף דבר

בכוונת תחילה, לא טרחנו לסקור כאן את דברי החוברת ולהפריכם אחת לאחת. גם לא רצינו לכלול במאמר זה את עיקרי משנתנו והגיונם. וזאת כדי לא להסיט את הדיון לרמת ויכוח על הטיעונים, אלא להתמקד באופן הדיון והצגת הדברים.
 
כאמור, אף על פי שאינני מסכים כלל עם דעותיו של הרב אלי סדן שליט"א, זכותו של כל דורש ה' ליטול חלק בדיון הציבורי. אבל מדוע לעשות זאת בצורה כל כך לא עניינית? מדוע להסתתר מאחורי מילים גבוהות ופריטה על נימי הרגש, ולא להציג את הדברים לשיפוט השכל? מדוע להטיל דופי בגדולי הרבנים? וכי באמת חושב הוא שגדולי הדור פועלים מתוך מניעים פחותים כל כך?!  האם טרח הרב לגשת אליהם ולחקור מהם יסודות משנתם?

בתור סיכום, אין נאה יותר מאשר להיעזר שוב בדברי הכותב, דווקא במה שהאשים הוא את החולקים עליו: "זה מעכיר את כל האווירה הציבורית שלנו", ואני מוסיף שחבל שזה כך.