התהפכו סדרי עולם

מה נענה לאותם אלו המשכנעים אותנו להימנע מעימות?

לירון זיידין , ו' בתמוז תשס"ו

לירון זיידין
לירון זיידין
ערוץ 7

מאמר זה אינו מיועד לחולי לב, לנשים בהיריון או לאנשים הלוקים בראייה מעוותת של המציאות.


"חייל תפקידו להיות קו החיץ המפריד בין האויב לבין האזרחים" – זהו אכן משפט לא קל לעיכול, אבל זהו הערך עליו חונכו דורות של מפקדים וחיילים בצה"ל
מבלי להמעיט לרגע מהמשמעות של אירועי השבוע האחרון שבמרכזם עמדה כמובן פרשיית רציחתם בידי בני עוולה של פבל סלוצקר וחנן ברק וחטיפתו של החייל גלעד שליט, שכולנו כאחד מתפללים לשובו בשלום. בלי להמעיט באירוע זה, חשוב לציין שהוא לא העיקר של השבוע החולף.

"חייל תפקידו להיות קו החיץ המפריד בין האויב לבין האזרחים" – זהו אכן משפט לא קל לעיכול, אבל זהו הערך עליו חונכו דורות של מפקדים וחיילים בצה"ל. ואם דבר לא השתנה מאז שהייתי בקורס קצינים, אזי גם היום החיילים מחונכים ע"פ משפט זה.

לכן עם כל הצער והכאב שבחטיפתו של גלעד, התרחש השבוע אירוע חמור לא פחות ואולי אף יותר, רציחתו של אליהו אשרי, צה"ל יקום דמו. אולם, פרשייה זו, כפי שקורה רבות לאחרונה, נדחקת לשוליים. עד לאחרונה, עוד הייתי טוען שהסיבה שכמעט ולא מתייחסים להירצחו המתועב של אשרי היא מיקום מגוריו, אך לא עוד. מה אענה לגבי ההתעלמות הבוטה מתושבי שדרות, עד כדי כינויים כבכיינים הנשמעים משמעון פרס, בכיר מפלגת קדימה?

לאחרונה החל תהליך מסוכן בהלך הרוח של הציבור: "אסור שיפגעו חיילים", "רק שלא יפצעו חיילים". כל האמירות הללו הן מקובלות עלי בהחלט. אולם, מדינה ריבונית חייבת בראש ובראשונה להגן על אזרחיה ולא על חייליה. בל נשכח, החיילים הם חומת המגן של האזרחים ולא להיפך.


האמת היא שלא מזמן אמר השר מאיר שטרית: "לא נאמר עוד טוב למות בעד ארצנו כי אם טוב לחיות בעד ארצנו". אלא שמיד לאחר משפט זה, הוסיף כבוד השר משפט נוסף: "איננו סוחבים שק של ז'בוטינסקי על הגב"
הבעיה, אם כן, תפיסתית וניתן אף לומר מערכתית כוללת. בעוד שהכותרת הראשית של כל פקודת מבצע היא "מטרת על: הגנה על מדינת ישראל ועל תושביה", בעוד שהחיילים הקרביים יותר ממוכנים לעמוד בעמדות שמירה במשך שעות ארוכות, לצאת לפעולות הגנתיות המסכנות את חייהם, בעוד שבעלי הדרגות הזוטרות מוכנים להילחם למען ארצם ותושביה, לפעול למען הערכים הללו בחירוף נפש, הרי שמפקדיהם חושבים "מעט" אחרת. הרי, אם חלילה יפצע, ייחטף או ייהרג חייל, זהו כישלון מבצעי. אך על פי תפיסה זו, אם נהרגים אזרחים או אם אויבנו משגרים קאסמים על עיר בישראל, הרי שזהו כבר כישלון מדיני ולא מבצעי, והמשמעות הישירה היא שהמפקדים הבכירים מכוסים, הפגיעה באזרחים יכולה להימשך שהרי האחריות אינה בידיהם כי אם בידי הדרג המדיני.

אין מצב מסוכן מזה בעבור מדינה ריבונית מהמצב שבו היא אינה מוצאת שום ערך עליו שווה להילחם. האמת היא שלא מזמן אמר השר מאיר שטרית: "לא נאמר עוד טוב למות בעד ארצנו כי אם טוב לחיות בעד ארצנו". אלא שמיד לאחר משפט זה, הוסיף כבוד השר משפט נוסף: "איננו סוחבים שק של ז'בוטינסקי על הגב". אכן, שתי אמיתות שהולכות להן יחדיו. כאשר אין שום ערכים, כאשר אין שום תקווה, כאשר אין שום אמונה, אין שום דבר ששווה למות בעבורו. אך אם כך, גם אין  שום דבר ששווה לחיות בעבורו, וקל וחומר שאין שום סיבה להיות מוכן ולהקריב למען ערך כמו עם ישראל בארץ ישראל.

לאחר מסירת חבל צ'כוסלובקיה לגרמניה הנאצית הכריז צ'מברליין: "במהלך זה, עיצבתי את גבולות אירופה ל והנני מביא בפניכם שלום בזמננו" , על כך ענה לו צ'ירצ'יל: "חרפה בחרתם מפחד מלחמה, הרי לכם חרפה ומלחמה גם יחד."

ומה נענה אנחנו לרמטכ"ל, לשר הביטחון ולראש הממשלה המשכנעים אותנו להימנע מעימות בכל מחיר?