הרמב"ם מדגיש לאורך כל הלכות תעניות שהעיקר הוא ההווה. התענית היא תגובה אמונתית של ישראל למאורעות רעים שהקב"ה מביא.

הלכות תעניות של הרמב"ם יכולים להפתיע את ה'דתי' בן ימינו. הרמב"ם הקדיש לנושא התעניות חמישה פרקים, ורק בפרק החמישי הגיע אל הצומות ההיסטוריים המקובלים היום: צום גדליה, עשרה בטבת, י"ז בתמוז ותשעה באב. הרמב"ם מדגיש לאורך כל הלכות תעניות שהעיקר הוא ההווה. התענית היא תגובה אמונתית של ישראל למאורעות רעים שהקב"ה מביא. הציבור חייב להתריע ולהתענות כאשר באה עליו צרה. הצרה היא שדר מהקב"ה, והיא באה לעורר אותנו לתקן את מעשינו. אם יפטרו את הצרה כמקרה, הרי זו דרך אכזריות שתגרום לקב"ה להביא צרה גדולה יותר.

לפיכך, מדבר הרמב"ם קודם כל על תענית שקובעים במיוחד בעת צרה, אחר כך הוא מדבר על תעניות הגשמים שגם הן נקבעות בעת צרה אבל יש להן תוכנית קבועה. רק בסוף מגיע הרמב"ם אל הצומות הקבועים. גם כאן הוא מדגיש שאסור להתייחס אליהם כאל זיכרון היסטורי, וגם בתעניות אלו, העיקר הוא מעשינו עתה "שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב".

הרמב"ם לא העלה בדעתו שיכול לקום דור תהפוכות שבו הקב"ה מצידו משפיע רק טובה, והעם הופך הכל לרעה, ומדרדר את עצמו מדחי אל דחי. דור שבו העם יושב על אדמתו, אוכל מפריה וטובה, ידו תקיפה על כל אויביו, זוכה לשפע כלכלי שלא היה כמוהו מעולם, מגדל בנים כנטיעים ובנות כזויות, ואת כל עוצמתו הוא מפנה כדי להקים מדינה רצחנית לשונאיו על האדמה שניתנה לו בנסים גלויים. דור שבו כבר אין בירושלים עיר הקודש מצעד חרות של יום העצמאות ובמקומו מתוכנן מצעד עולמי של מתועבים מהסוג הבזוי ביותר. דור המשקיע את כל אונו והונו בלנטוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס ולגרש את טובי בניו, וממשיך לספק נשק לאויביו שבחרו באופן דמוקרטי בהשמדתו.

העקירה של תשס"ה הייתה רגע מכריע של אתחלתא דחורבן. אנחנו חייבים להגיב עליו בדרך אמונתית, לקרוא אל ה' בחזקה ולקרוא אל עצמנו בחזקה לעשות הכל להחזרת עם ישראל מדרך העקלקלות אל נתיב הבנין והתקומה. קביעת תענית ציבור היא קודם כל הבנה והצהרה שמדובר בפורענות חמורה. אני מתפלל שתענית זו לא תאריך ימים, שבקרוב ובימינו נחזור אל המקומות שגורשנו מהם וזיכרון הפורענות יהפוך לשמחה. בינתיים, יום הזיכרון לגירוש ולהחרבה של גוש קטיף וצפון השומרון הוא בשבילנו כמו שהיה עשרה בטבת בשביל אבותינו במשך שתי שנות המצור של נבוכדנצר.

כל אירוע זיכרון טקסי 'חילוני' שינסה לשמור את זכר הימים לא יצלח. הנסיון ההיסטורי מלמד שרק הדרך ההלכתית יוצרת השתתפות פנימית אמיתית של הציבור. בזכות ההלכה העם זוכר עד היום את המן ומרדכי, את אנטיוכוס ואת יהודה המכבי.

כל אירוע זיכרון טקסי 'חילוני' שינסה לשמור את זכר הימים לא יצלח.

פנייה לקבוע יום תפילה ותענית לציון האסון של קיץ תשס"ה, בחתימת רבנים מגוש קטיף ורבנים חשובים אחרים, הונחה על שולחנה של הרבנות הראשית כבר בסביבות פסח. כמה מהרבנים גם הציעו להוסיף בתשעה באב קינות מתאימות. המטרה היא לנסות להגיע להסכמה של גדולי תורה ממגזרים שונים כדי שהעניין יהיה משמעותי. עכשיו אנחנו עומדים כבר בתחילת חודש תמוז והזמן קצר. אני קורא לכל מי שיכול לסייע בקידום הנושא לעשות זאת עכשיו.

לגבי התאריך הראוי לקביעת התענית, תחילה חשבתי על תאריך גמר הגירוש. לאחר מחשבה נראה לי שתאריך מתאים יותר לתענית זו הוא ח' באלול, היום שבו הייתה היציאה הסופית של עם ישראל מגוש קטיף ושריפת בתי הכנסת.

הגעתי להבנה זו על ידי מעשה. ביום ז' באלול תשס"ה השתתפתי במפגש ציבורי שבו דיברו דוברים שונים על המאורעות הקשים שעברנו. אחד הדוברים, בעל דעות שונות במקצת משלי, אמר שהוא מוצא מידה טובה בפורענות: ראינו, כך אמר, שגם המתנחלים הפנימו שהעיקר הוא האדם ולא האדמה. הנה, רבבות אנשים עזבו את כל עסקיהם ורצו לגוש קטיף להיאבק נגד גירוש אנשים והחרבת בתיהם. לעומת זאת, מחר, תעזוב מדינת ישראל באופן רשמי את חבל עזה שנכבש במלחמת ששת הימים, תקפל את הדגל ותסגור את השער, ואף אחד כבר לא מתרגש. בו במקום חשבתי: זו היא בקורת צודקת. אכן, האדמה, אדמת קודש, חשובה לא פחות מהאדם. אני אצום מחר!