נטישה מרצון אינה חוקית

ההכרה הבינלאומית בא"י כשייכת לעם היהודי לא בטלה.

ד"ר יורם שיפטן , כ"ד בתמוז תשס"ו

ב-1891 ד"ר בלקסטון ציין בהסתמכו על הסמכויות הגבוהות ביותר של המשפט הבינלאומי שמאחר והיהודים מעולם לא ויתרו על זכאותם לפלשתינה, לכן לא חל עליהם החוק של נטישה וזכאותם לפלשתינה שרירה ותקפה מבחינת החוק הבינלאומי. בלקסטון ציין שהיהודים אפילו לא נכנעו לרומאים, הם פשוט הובסו לאחר מאבק נואש.


היעלה על הדעת למשל שבנסיבות כלשהם יוותר מנהיג בריטי מרצון על קמברידג' ואוכספורד?
כאשר ב-1948 ובתקופה שהובילה למלחמת השחרור נפלו ישובים כמו ארבעת הקיבוצים של גוש עציון, עטרות, נווה יעקב, קליה, בית הערבה, כפר דרום, והרובעים היהודים בחברון ובעיר העתיקה בירושלים, הם היו "מעבר לקו הירוק". ישובים אלו נפלו כתוצאה מתבוסה צבאית, ולכן לא היוו ויתור מרצון. על רקע החוק של המשפט הבינלאומי הנ"ל יש לראות בחומרה את תוכניות ומעשי הנטישה מרצון של שרון ואולמרט. יש בתוכניות אלו השמטת זכאותם של היהודים לארץ ישראל (פלשתינה) בכלל.

יתרה מזאת, בפעם הראשונה לאחר 2000 שנה, ויתר מנהיג יהודי (שרון) מרצון על מקומות השייכים היסטורית לעם היהודי. היעלה על הדעת למשל שבנסיבות כלשהם יוותר מנהיג בריטי מרצון על קמברידג' ואוכספורד?

ואומנם  ב-24 ליולי 1922 התקבלה החלטת חבר הלאומים "לבנות מחדש את המולדת היהודית בפלשתינה לאור הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה". בעוד שההחלטה המקורית כללה גם את הגולן ואת מה שהיום קרוי ירדן וכונה אז עבר -הירדן או פלשתינה המזרחית, התקבל אז גם התזכיר הבריטי "לדחות או לעכב" את ישום ההחלטה המקורית בעבר הירדן, אך לא לבטל את הזכאות היהודית שם. אפשר לראות עד כמה איבדנו כיום את תחושתנו למציאות הנורמאלית בכך שאז אפילו חיים וייצמן שייצג את ההסתדרות הציונית ונחשב תמיד ל"יונה" לעומת בן גוריון ולשמאלו, פנה בזעקה נואשת לצ'רציל וביקש ממנו לבטל  את הדחייה בעבר הירדן. וייצמן טען שמדינה יהודית רק בארץ ישראל המערבית, כלומר רק בחמישית של פלשתינה, אינה ברת קיום מבחינה כלכלית.

אולם לגבי פלשתינה המערבית הודגש בכתב המנדט של חבר הלאומים שיש לבצע באופן דחוף יישוב צפוף של יהודים, כולל באדמות ציבור ובור ולעודד זאת בכל דרך אפשרית. הדחיפות גם הודגשה בכך  שהנאמן הבריטי נדרש לדווח אחת לשנה לחבר הלאומים על התקדמות היישוב היהודי בארץ ישראל המערבית. נאסר על הנאמן (הבריטים) להעביר או להשכיר בכל דרך שהיא את השטח לשליטת  ממשלות או גורמים זרים. נדרש שיתוף פעולה של ההסתדרות הציונית ושאר היהודים בהכנות להקמת המדינה היהודית. צוין שזכויות פוליטיות בפלשתינה ניתנות רק לעם היהודי, אבל תוך כדי שמירת הזכויות הדתיות והאזרחיות של שאר המיעוטים.

ההכנה לקראת הקמת המדינה היהודית כללה גם את החובה לעודד עלייה יהודית לפלשתינה והקמת גופי ממשל עצמי יהודים בתאום עם הסוכנות הציונית. החלטת חבר הלאומים הייתה במקביל להחלטות בינלאומיות דומות, כולל הסכם עם הערבים עצמם (הסכם וייצמן-פייסל ב 1919), כולן החלטות שמחייבות עד היום. חשוב להדגיש שאין טעם לקבל החלטות בינלאומיות חדשות אם אין מכבדים החלטות בינלאומיות קודמות.

ארגון "האומות המאוחדות" (האו"ם) ירש את חבר הלאומים. באמנת היסוד שלו צוין שזכויות עמים שהושגו מתוקף המנדט של חבר הלאומים, תמשכנה להיות תקיפות. ואכן העניין אושר שוב בבית הדין הבינלאומי לצדק והודגם לגבי המקרה האנלוגי של דרום-מערב אפריקה (נמיביה) היכן שגרמניה היוותה את הנאמן באופן אנלוגי לבריטים בפלשתינה. לכן, סבורים כל הסמכויות למשפט בינלאומי שלישראל הרשות והחובה להפעיל ריבונות ולספח את השטחים בארץ ישראל המערבית.

סמכויות אלו כוללות את המומחים הגדולים ביותר למשפט בינלאומי כמו: פרופסור יוגין רוסטוב שהיה הדיקן למשפטים של אוניברסיטת ייל המהוללת וסגן שר החוץ האמריקאי שגם ניסח את החלטה 242, פרופסור יוליוס סטון שכתב את הספרים הבסיסים במשפט הבינלאומי (ספרו מ-1981 "ישראל ופלשתין" מהווה המקור הטוב ביותר להיסטוריה ולמשפט הבינלאומי בנושא, ראה בפרט עמ' 121-123. הפרק הדן בהמשכיות של החובות והזכויות הנובעות מן המנדט לגבי פלשתינה של חבר הלאומים). יש היום מכון למשפט בינלאומי  על שמו באוניברסיטת סידני באוסטרליה. פרופסור סטיבנס שוובל שהיה נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק, פרופסור אליהוא לאוטרבך מאוניברסיטת קמברדג באנגליה וכל שאר המומחים למשפט הבינלאומי.

בן גוריון הבין וקבע, לא רק על סמך הקשר ההיסטורי של עם ישראל לפלשתינה, אלא גם פורמאלית על סמך החלטת חבר הלאומים שעוגנה גם באמנה של האו"ם ובהחלטות בית הדין הבינלאומי לצדק, שלשום מסגרת שלטונית יהודית, כנסת או ממשלה למשל, אין זכות לוותר על ארץ ישראל. בן גוריון הבין שארץ ישראל לא ניתנה ע"י קהילת העמים לדור מסוים, אלא היא ניתנה לעם היהודי לצמיתות. במושגים משפטיים פירושו של דבר שהקבוצה של המוטבים (נהנים) של נאמנות פלשתינה של חבר הלאומים כוללת את כל הדורות היהודים בעתיד. לכן אין זה חוקי שמנהיגות יהודית שמייצגת דור יהודי בנקודת זמן מסוימת תוותר על ארץ ישראל. אין דבר יסודי יותר במשפט הבינלאומי. זה גם הגיוני שלא יכול להיות אחרת שכן לא יכול להיות שמדינה תינתן ע"י קהילת העמים רק לדור מסוים.


האמונה הרווחת שישנו עם נפרד פלשתיני אשר אין לו היכולת להגדרה עצמית אין לה שום בסיס במציאות ובהיסטוריה
כדי להמחיש זאת נתבונן במקרה האנלוגי ברמה של הפרט: מעשיהם של שרון ואולמרט דומים לחלקם של אחים שירשו במשותף רכוש של אביהם. אם אחד האחים מוותר בשם כל האחים על רכושם המשותף,  ברור שזה אינו חוקי בעליל. יוצא מזה שכאשר שרון או אולמרט מגייסים את הצבא, המשטרה או כל גוף אחר למטרה של עקירת יהודים בארץ ישראל המערבית, הם לא רק מדיחים אותם לדבר עבירה, אלא  גם הם עצמם עוברים, וגורמים לגופים האחרים הכפופים להם, לעבור במובהק על החוק, לא רק כלפי ההיסטוריה היהודית, אלא גם כלפי המשפט הבינלאומי היסודי ביותר.

יצוין במפורש שאין בתוכניות העקירה שלהם משום כניעה לכוח עליון כמו במקרה שעם ישראל ניגף בפני הרומאים או בפני הערבים בתקופת 1948 כמצוין למעלה. יש כאן נתינה מרצון של רכוש שאינו שייך לך.

כדאי גם לזכור שלמרות הזכויות הללו, ישראל לא יזמה פעולה כדי לבטל את תוצאות הכיבוש הערבי ב-1948 של יהודה ושומרון על ידי ירדן ועזה על ידי מצרים. כיבושים שלא הוכרו ע"י העולם כמתחייב מן המשפט הבינלאומי. אבל גם אם לא היו קיימות הזכויות הנובעות מן החלטת חבר הלאומים, ישנו חוק נוסף במשפט הבינלאומי שלפיו אין לתת לתוקפן ליהנות מפירות תוקפנותו. לכן, למשל, לא מוחזרים שטחים שמדינה קיבלה במהלך מלחמת מגן כלפי תוקפנות. אירופה למשל משופעת בשטחים כאלו. לבלגיה למשל יש עד היום חלק גרמני מן "מלחמת העולם הראשונה". כמו כן יש לזכור שהמלצת האו"ם הבסיסית (רק המלצה ולא  החלטה מחייבת) 242 לא רק שלא קוראת לישראל לסגת מכל השטחים, אלא גם מחייבת ליצור לישראל גבולות בטוחים. לא רק הרמטכ"ל האמריקאי קבע ב-1968 שיהודה, שומרון, עזה וחלקים מסיני חיוניים לביטחון ישראל, אלא כל מי שחי בישראל עד 1967 יודע איזה סיוט ביטחוני היוותה ההגנה על ישראל בגבולות אלו. החלפת הצבא הירדני הממושמע יחסית באנרכיה הפלשתינית  והאיום של שימוש בנשק לא קונבנציונאלי רק מעצימים את חשיבות יהודה, שומרון ועזה להגנת ישראל. אבל נוכחות צבאית בשטחים ללא ישובים אזרחים לא רק מקשה את השימוש בצבא, אלא גם תראה בעולם כקולוניאליסטית.

חייבים גם לזכור שהערבים עצמם בכל המסמכים שלהם, למשל המסמכים המכוננים של אש"ף או חמאס, או של מפלגות הבעת' בעיראק או סוריה, תמיד טענו שכל הערבים הם עם אחד. זאת גם טענו תמיד הנציגים הערבים הפלשתינים כלפי שלטונות המנדט הבריטים. כיוון שמקובל בעולם שמגיעה מדינה אחת בלבד לעם אחד (ולכן רק קול אחד באו"ם) הרי שהאומה הערבית מהווה מצב אנומלי של עם אחד עם 22 מדינות במקום אחת. יתירה מזאת, לא רק שהערבים הפלשתינים לא טענו מעולם, עד שנות השישים, שהם עם נפרד הזכאי למדינה משלו, ואומנם לא בקשו זאת מירדן או מצרים עד 1967, אלא ישנה כבר מדינה ערבית פלשתינית בארבע חמישיות של פלשתינה, הרי היא המדינה הקרויה היום ירדן שרוב תושביה ערבים פלשתינים ושהיא יושבת למעשה בארבע חמישיות של הבית הלאומי היהודי. לכן האמונה הרווחת שישנו עם נפרד פלשתיני אשר אין לו היכולת להגדרה עצמית אין לה שום בסיס במציאות ובהיסטוריה.


מעשיהם של שרון ואולמרט דומים לחלקם של אחים שירשו במשותף רכוש של אביהם. אם אחד האחים מוותר בשם כל האחים על רכושם המשותף, ברור שזה אינו חוקי בעליל
יצוין שהטיעון ששמירת הצביון היהודי והדמוקרטי בישראל מחייבת נתינת שטחים, אינו תופס לא רק משום שהוא מבוסס על  נתונים ערבים-פלשתינים כוזבים והגזמה רבה בנתונים הדמוגרפים כמו שהודגש במחקריו של יורם אטינגר ואחרים, אלא גם מפני שאין הכרח ברציפות טריטוריאלית לקיום לאומי ודמוקרטי. כך למשל צפון אירלנד שנמצאת על אי נפרד מבריטניה, עדיין מהווה חלק מבריטניה ושולחת חברי פרלמנט ללונדון. הוואי או הונללו למשל, מנותקים מן היבשת האמריקאית, אבל עדיין הם מהווים חלק מארה"ב. כך למשל יכולים יהודי שומרון, יהודה ועזה לבחור לפרלמנט בירושלים וערביי שטחים אלו יבחרו לפרלמנט בעמאן. זה אירוני שגורמים של השמאל שמתנגדים להתנחלויות ולהפעלת ריבונות ישראלית בשטחים ושנושאים ברמה את הטיעון הדמוקרטי-יהודי הנ"ל הם אותם חוגים שהתנגדו ב- 1948 להכרזת מדינה יהודית על ידי בן גוריון בטענה ההפוכה שהם דווקא רוצים מדינה דו-לאומית.

הסתירה המהותית הנעוצה כאן מזכירה את תוכניות אוסלו של פרס שהיו מבוססות על מעברים רבים, אזורי תעשיה משותפים ועוד ביטויים רבים לחיים משותפים, ואילו היום הם נושאים ברמה את דגל ההפרדה מן הפלשתינים. אבל דבר אחד אינו משתנה אצלם לעולם והוא הצורך להקטין את כמות השטחים היהודים הריבוניים, גם אם הדבר מהווה מצידם דגילה בטיעונים סותרים...