הרתעה ברת-קיימא

ראשית הרתעה היא לנהוג כמו עם חפץ-חיים.

ד"ר גדי אשל , א' באב תשס"ו

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

כעת כ-ו-לם מהצד הנאור מורטים את שערות ראשיהם: איך העזנו לחשוב שנברח, אבל נרתיע. נרתיע אותם מלבנות לנו מלכודת מוות. נרתיע אותם מלשגר אותה.


איך נסנו אז אל מאחורי הגדר: הגדר הטובה, ה"בטוחה", החמימה, המפנקת והממסטלת. איך "שיפרנו עמדות" באישון לילה, מפנים עורף לבעל ברית נאמן ומפקירים את הכל
איך נסנו אז אל מאחורי הגדר: הגדר הטובה, ה"בטוחה", החמימה, המפנקת והממסטלת. איך "שיפרנו עמדות" באישון לילה, מפנים עורף לבעל ברית נאמן ומפקירים את הכל: טנקים, עמדות מגן, מחשבים, רצועת בטחון, כבוד אדם וצלם לוחם. איך הגפנו בהיסטריה "ארבע-אימהית" את שער פאטמה ואטמנו את מוחנו ממה שרואות עינינו מאחוריו. בגלוי, במשך שש שנים. איך נתנו להם לבנות מכונת רצח כזו באין מפריע, באין מרתיע. כ-ו-ל-ם בחבורה השלטת התקשורת, מעצבי דעת-הקהל, מעצבי דעת-היושבים על השלטון, וכמובן, היושבים על-השלטון ממש, חורצים בקלות ראש דיני הנפשות.

פתאום ברור שבלי להרתיע את מבקשי נפשך, אתה על זמן שאול. כי הרתעה חיונית מול החיזבאללה, מול החמאס ומול הרש"פ. אפילו מול המתונים ברש"פ (המתונים הם כידוע גדודי חללי אל-אקצה ויחצ"נם מכחיש השואה, המתון). כמובן שצריך גם הרתעה מול כל קואליציה ערבית שהיא. הרתעה, כדי לשמור על ה"מציאות האחרת" ב"יום שאחרי". הרתעה מכרסומה עוד לפני שיבש עליה הדיו. אך, באופן טבעי, הראש הישראלי רוצה קודם כל לכבות שריפה: הרתעה מול ארגוני הטרור החוטפים ומחטיפים - תחילה.

דע עקא, אי אפשר לבודד את ארגוני הטרור הערביים-איסלמיים מכלל האומה הערבית-איסלמית. מה עוד, שאפילו לפי מדדים טכניים-דמוקרטיים זכו וזוכים ארגוני הטרור למשפחותם, לרוב בציבור שם.

אי אפשר לדבר על הרתעה מול האומה הערבית-איסלמית בלי לשנות את ראייתה של זו את ישראל ואת היהודים, ראייה שהתפתחה ב-27 השנים האחרונות. אי אפשר לתכנן הרתעה ובו בזמן לשדר את רעיונות העוועים של וייסגלאס ויחצ"ני שרון. רעיונות אותם הטילו לביצוע על אולמרט-פרץ-ליבני-רמון. בוודאי שאי אפשר לצפות להרתעה כאשר כל מכונת השלטון מכוונת למעשה העוועים בפועל. כי מאז מסירת סיני "עד הגרגיר האחרון" ותחילת הגלגול המוצלח של "תורת השלבים" (מוצלח מבחינת הערבים), חוסם הבוז הערבי את האפשרות להרתעה. כמובן שבוז זה עלה והתגבר עם כל מעשה איוולת: נסק עם המנוסה מלבנון, המריא מעלה מעלה עם טמטום אוסלו, עלה להיות צונאמי גדול עם רשעת ה"היתנתקות" והגיע לרעש ההורג הנוכחי בכל החזיתות, עם מטרף ה"היתכנסות".

כי מאז המסירה קלת הדעת של סיני וההחרבה של היישובים היהודיים שם, התפתח בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט, יחס אמביוולנטי למדינה היהודית: בוז מעורב בחשדנות.

בוז, כי הרי רק חולה-רוח ימסור ככה סתם חלקי מולדת או אפילו אדמה בכלל ("שטחים"). בוז. כי רק מישהו שמוחו קצת מסובב יתפרק מכל מהותו, זהותו ונכסיו האסטרטגיים. וסתם!

חשדנות, כי משום מה מפורסם שהיהודים לא טיפשים, ולכן אולי יש כאן איזושהי קונספירציה.

בהתחלה מרכיב החשדנות היה עדיין חזק. כשהתחיל שמעון פרס עם ה"מזרח-תיכון-חדש" שלו, נחרד תעשיין מצרי: "מה, השתגעתם? לא מספיק לכם פלסטין? אתם רוצים את כל המזרח התיכון?". החשדנות פרחה והתפתחה לכיוון של אנטישמיות חדשה. אנטישמיות איסלמיסטית קשה.

במצרים, רבי-המכר לאורך שנים הם תרגומי "הפרוטוקולים של זקני ציון" ו"מיין קאמפף". זה הדביק את כל העולם הרדיקלי הערבי ואפילו את "המתונים" (אלו הרי כבר עשו על זה עוד לפני כן דוקטוראט במוסקבה...), אך בסופו של דבר הפכה החשדנות לגלגל במרכבת תיאוריית הבוז. הבוז יכול לרתום גם את החשדנות. כך העמדה המשולבת קיבלה שמות וכינויי גנאי שונים: "קורי העכביש", הישראלי הפחדן, הישראלי המתאכזר לאחיו, הישראלי המנסה להחניף למחבלים וכו'. ראש זה שעיקרו הבוז, הוא השולט כיום.


אי אפשר לפנטז על הרתעה בלי לשנות ראייה זו של הערבים את ישראל. ולפני כן, בראש ובראשונה, צריך לשנות את ראייתנו שלנו את עצמנו
אי אפשר לפנטז על הרתעה בלי לשנות ראייה זו של הערבים את ישראל. ולפני כן, בראש ובראשונה, צריך לשנות את ראייתנו שלנו את עצמנו. לתקן את "ונהי בעינינו כחגבים וכך היינו בעיניהם". כי מי שבז את עצמו ונתפס כמשוגע שרק לעצמו יכול להזיק, בהכרח מושך בוז מאויביו, ולא יכול להרתיע.

לכן, ראשית הרתעה היא לנהוג כמו עם חפץ-חיים, להפוך את הבוז. הבוז לישראלי ה"מתכנס", הבוז לישראלי המתקפד מאחורי גדר, הבוז לישראלי שמפקיר נכסים איסטרטגיים, הבוז לישראלי המשליך אדמה ככלי אין חפץ בה (אדמה בכלל, ואדמת מולדת לעילא ולעילא). הבוז לישראלי המשלה את עצמו, שהוא ירתיע מבקשי נפשו כאן במזרח התיכון, בלי לקחת אדמה. לקחת באופן בלתי הפיך.

כמובן שחכם כלל לא היה נכנס לשדה הבוז. אך הרע נעשה וכרגע צריך לצאת ממנו, ועכשיו.