בואי כלה

ובעצם הכלה הזו היא השכינה. היא כללות נשמות ישראל

הרב יצחק חי זאגא , א' באב תשס"ו

הרב יצחק חי זאגא
הרב יצחק חי זאגא
צילום: ניסים לב

תאור מצב

בכל פעם ששרים "לכה דודי" הוא נזכר בבית הכנסת בישוב. ארון הקודש, האורות, מראה האנשים והבית. הכל עולה.

קשה. קשה לו מאוד לשכוח. דמעה מבצבצת לה בזווית העין. שבת, אסור לבכות. והוא נזכר בהם שוב. אלה עם הפנים האטומות. ולחשוב שהם כולם יהודים, במדינה יהודית.


כואב. מראה החממות, העלים והפרחים, עולה לנגד עיניו. הוא מנסה לסלק את המחשבות האלה, מתרכז בשירה, במילים: "התנערי מעפר קומי"
כואב. מראה החממות, העלים והפרחים עולה לנגד עיניו. הוא מנסה לסלק את המחשבות האלה, מתרכז בשירה, במילים: "התנערי מעפר קומי". אין ספק, צריכים להתנער מהזיכרונות ולהמשיך הלאה. אבל איך אפשר לשכוח את החיים שלך, את הבית שלך, את מה שבנית, עמלת, יצרת ואת שירת חייך? הוא כבר הבין שמצבו דומה למשפחה שכולה. הכאב מלווה אותו לאורך כל הדרך.

צריך להתגבר. "לא תבושי ולא תכלמי", מוכרחים להתאזר בסבלנות. אבל איך הם היו מסוגלים לעשות את זה? איזו אכזריות? הוא כבר הפסיק לומר "הריני מוחל וסולח" לפני שהוא הולך לישון.

למה לשקר? החלומות גומרים אותו. בכל פעם מזווית אחרת. עשן וצעקות, חיילים סוחבים אותו בכוח רב. הכל נהרס, בתים, זיכרונות, חיים, הכל. והוא שוב מתעורר. הוא כבר לא מתרגש. זה רגיל, חלום שגרתי.

הוא יודע. הכאב הוא חלק מחייו. ולא, דווקא האמונה שלו לא נפגעה. הוא מבין היטב שזה חלק ממהלך גדול של גאולה. הוא באמת מבין את זה. אולי זה הדבר היחיד שהוא מסוגל להבין בכל הסיפור הזה. "ימין ושמאל תפרוצי, ואת ה' תעריצי.. ונשמחה ונגילה".

עוד יבוא היום. את זה משום מה הוא יודע בוודאות מוחלטת. הוא נזכר בילד החילוני שהתחיל ללמוד איתו לבר מצווה. איזה תום. הכל נראה לו חדש. מעולם לא שמע על אונקלוס. איך צחק כשסיפר לו איך אונקלוס מגייר את כל שליחי הקיסר וכל פעם בדרך אחרת. חוש ההומור לא עזב אותו. הוא מסתובב לכיוון מערב ומקבל פני שכינה בכאב עצום ובשמחה פנימית שאין לה גבול. מין שילוב כל כך מוזר שלא הכיר מעודו: "בואי בשלום עטרת בעלה".

כמה אני מתגעגע אלייך שכינת ישראל, כמה מצפה אני ליום שתופיעי, שתפתחי את כל הלבבות: "גם בשמחה ובצהלה", שהכאב הזה יגמר סוף סוף. לפתע ממלאה אותו הרגשה עילאית גבוה מעל גבוה, הוא יודע שהוא והקב"ה שותפים. "בואי כלה, בואי כלה".
 
כלה כלולה

ובעצם הכלה הזו היא השכינה. היא כללות נשמות ישראל (ר' צדוק, בשיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 373). וכתב הרמב"ן (בראשית, כד' א'): "שנקראת כלה בספר שיר השירים, בעבור שהיא כלולה מן הכל..". ובלשון הרב קוק: "כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש... '(אורות, עמ' קל"ח). כל הטוב האלוקי שבגילויו יגאל העולם מצוי בתוך כללות ישראל. כשאנו שרים בואי כלה, אנו מבקשים גילוי השכינה מתוך נשמות ישראל כולם, גם אלה שגירשו אותנו. איך הגענו לכזה מצב?!

תשובת ראש הממשלה: "...אני אומר כמי שעשה פה מגן הילדים ועד גמר האוניברסיטה. מה לימדו פה במערכת החינוך שאני למדתי בנושאים יהודיים? שום דבר. מה לימדו? והיום עוד הרבה פחות" (שרון, בשיחה מוקלטת מלפני כעשר שנים). רק בורות אדירה מיהדות הייתה יכולה לייצר דור שגירוש כה אכזר אפשרי בו.

זה הזמן


פשע ההתנתקות המחיש ליהודי הפשוט עד כמה הבריחה מערכים יהודיים משחיתה ומטמטמת, ועלולה להביא אותנו חס ושלום לסכנה קיומית של ממש
פשע ההתנתקות המחיש ליהודי הפשוט עד כמה הבריחה מערכים יהודיים משחיתה ומטמטמת, ועלולה להביא אותנו חס ושלום לסכנה קיומית של ממש. זה הזמן לקרב את הקצוות, לחבר את העם ולהתקשר ביחד לשורשינו היהודיים. ולא, אין זה תפקיד רק לרבנים אלא דווקא ובעיקר לאנשים עובדים המעורים וזמינים בסביבה הישראלית העובדת, באופן טבעי ופשוט.

התחילו במעין "חברותא" עם המתעניין. השקיעו בבירור השאלות המעסיקות את השואלים. בררו מקורות וחיזרו עם תשובות מסודרות. סייעו לארגן ברית שמחה, פדיון הבן או חנוכת הבית. ארגנו מפגש תרבותי לכל עובדי החברה סביב פרשת השבוע למשך חצי שעה שבועית (עם רשות מהמעסיק). אנשים מחפשים יהדות, מבקשים להתחבר למעין החיים. בעדינות ובזהירות, בקצב שלהם עלינו לעזור להם מתוך תקווה ואמונה ברוח ישראל הנצחית.

ונזכור לעת הזאת את דברי מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל: "ודאי לא יועילו כל חשבונות העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ד' העליונה אשר דיבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע" (אגרות הראי"ה, שע"ח).