מלחמת האף על פי כן

איך אפשר לעמוד מנגד כאשר דם ישראל נשפך כמים?

דוד העברי , ט"ז באב תשס"ו

דוד העברי
דוד העברי
ערוץ 7

לאחר הגירוש הנוראי מגוש קטיף וצפון השומרון לפני כשנה, רבים הרגישו נבגדים על ידי המדינה ובפרט על ידי הצבא שביצע גירוש נורא זה.


יסלחו לי חברי, אך לדעתי על אף שיקולים אלו יש לצאת לקרב. כי איך אפשר לעמוד מנגד כאשר דם ישראל נשפך כמים? הרי כתוב "לא תעמוד על דם רעך"
משפחות ששלחו את מיטב בניהם ליחידות מובחרות ולקחו חלק פעיל בנטל ההגנה על המדינה במסגרת צה"ל לא היו מסוגלים להשלים עם כך שמנהיגי המדינה והצבא העזו להשתמש בצבא-העם נגד אוכלוסייה חלוצה ונאמנה. באמת אפשר לראות שאחוות הלוחמים נפגמה על ידי מעשה זה.

בעקבות שבר זה רבים מבין חיילי המילואים וגם המיועדים לגיוס נשבעו לעצמם שיותר לא ילבשו מדי צה"ל אך מן הסתם עשו זאת ברגשות מעורבים מכיוון שעד אז השירות בצה"ל הסב להם כבוד. רבים אף ראו זאת כמעמד של קדושה.

אפשר בהחלט להבין ולהזדהות עם רגשי התסכול והצער כלפי מערכת שבגדה בבניה.

היום נושא זה מעלה התלבטות לא פשוטה, כאשר עם ישראל היושב בציון מותקף מצפון ומדרום על ידי צבאות האיסלם החפצים בהשמדתנו.

אפשר להבין שהכעס והתסכול לא עברו מן הלב. מה עוד שממשלת ישראל והעומדים בראשה אינם עושים כל מאמץ להסתיר את כוונתם להמשיך במעשה העקירה והגירוש באמצעות אותו צבא, צה"ל, לאחר שיסיים את נטרול האויב.

לכן הדילמה קשה, כי אנחנו במלחמה ומדי יום דם חיילינו (ואזרחינו) נשפך על קידוש ה'. אך ידוע לנו שכוונתם להיעזר בנו רק על מנת שתהיה רגיעה ואז יוכלו להמשיך לפגוע בנו ובמפעל ההתיישבות? קשה קשה לללבוש מדים צהליים כי אותם מדים יגיעו מן הסתם למחוזותינו ביום מן הימים לפגוע בנו ובמעל ההתיישבות האדיר שבנינו.

יסלחו לי חברי, אך לדעתי על אף שיקולים אלו יש לצאת לקרב. כי איך אפשר לעמוד מנגד כאשר דם ישראל נשפך כמים? הרי כתוב "לא תעמוד על דם רעך".

אבל לדעתי ישנה בעיה יסודית נוספת, אפילו יותר קשה מאשר כל ההתלבטות שהבאנו למעלה בעניין הבגידה: אני מתכוון למדיניות ראשי השלטון וראשי הצבא שמוכנים לסכן את חיי חיילינו כדי שלא לפגוע באזרחי האויב. בעבור "מוסר" חולני ומעוות זה נפלו גיבורי ישראל גם בלחימה הנוכחית. אין צבא בעולם שנוהג כך אין אומה בעולם שנוהגת כך. אין זה מוסרי ואחראי להפחית בערך חיילינו לעומת חיי אוכלוסיית האויב.

אם בכל זאת מחליטים לנהוג על פי שיטתם של אלה החסים על אוכלוסיית האויב, הרי די בכך שהצבא הודיע לאוכלוסייה בדרום לבנון שיעזבו את האזור וינועו צפונה. אחרי הודעה כזו לא היה צורך ביותר מ-24 שעות לאפשר לאוכלוסייה האזרחית להסתלק מהשטח, ואז חובה היה על הצבא להפגיז ולמחוק כל בניין שיש חשש הכי קל כי הוא משמש מחסה לגורמים העוינים. שיטת הלחימה הקוראת להכניס חיילים שלנו לתוך כפרים עוינים במטרה לבצע פעולה "כירורגית" נגד מחבל זה או אחר היא שיטה המביאה להרג חיילינו.


המערכה היא כפולה ודו ערכית. מצד אחד להכניע את האויב מבחוץ ובו זמנית לטפל באויב מבפנים ולבטל את תוכניות העקירה והגירוש
זו לדעתי ההתלבטות העיקרית שצריכה לעמוד מול עיניו של מי שנקרא להצטרף למאמץ הלחימה: השאלה, האם הוא שם את חייו בידיים של מפקדים החסים על אוכלוסיית אויב ומזלזלים בחייו. ועם כל זאת, על אף שיקולים אלו, במצב הנוכחי עדיין נראה לי שיש חיוב לצאת למלחמה שהיא מלחמת מצווה כהגדרת הרמב"ם, הצלת ישראל מיד צר. ולכן כל מי שהוא גיבור ייצא בעזרת ה' להילחם ולמחוק את האויב.

המערכה היא כפולה ודו ערכית. מצד אחד להכניע את האויב מבחוץ ובו זמנית לטפל באויב מבפנים ולבטל את תוכניות העקירה והגירוש.

בעזרת ה' נעשה ונצליח.