עוד אפשר לצאת מזה מנצחים

הדבר הראשון הוא לא ליפול בפח של הסכם הפסקת אש.

מאיר בן- חיון , כ"א באב תשס"ו

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

האם עוד נחוץ לקונן על החמצת ההזדמנות להשמיד את החיזבאללה, או לבכות על חוסר האחריות של מקבלי ההחלטות? האם ישנו צורך להסביר במה ניהול המשבר היה אסון ושחק עד דק את הביטחון הלאומי? היש עוד טעם להסב את תשומת ליבנו אל המחדלים הטקטיים והמבצעיים שהיו כביכול סודות כמוסים, המתגלים לעיני כל, ובעיקר לאויבינו.


התקשורת היהודית והישראלית גילתה פטריוטיות בארבעת השבועות האחרונים ולא החמיצה שום הזדמנות להבליט את השפל של התקשורת הבינלאומית כמו של מנהיגי אומות העולם
בסופו של המשבר הזה, אלה הבעיות הקיומיות הבוערות והדחופות. ולא מה שנאמר או לא נאמר ע"י גדולי עולם בניו יורק, בפאריס, או בקראקס שבוונצואלה. מפורסם וידוע מאז ומעולם שהנשיא שיראק, האיחוד האירופאי והתקשורת העולמית ובמידה פחותה גם מחלקת המדינה בוושינגטון תמיד מצטיינים ביחס צבוע, ברגע שהמזרח התיכון מתלקח. ואם בוחנים זאת היטב נגלה: האם ישנה טענה אחת כלפיהם שאנו לא יכולים להפנות לצמרת הפוליטית הישראלית?

כאשר הוגי דעות ומנהיגים יהודיים וישראלים מוצאים לנכון להיכנע לדרישות האויב, למסור חלקי ארץ ישראל ולגרש את אחיהם לטובת מחבלים ערביים בתקווה לשפר עמדות או להנמיך את להבות הסכסוך, למה אומות המערב לא ימכרו את היהודים ואת מדינת ישראל לאותם מחבלים ערביים לטובת השקט שלהן? למה שיראק ומוראטינוס צריכים לגלות קשיחות ולהקריב את האינטרסים האירופאים לטובת מדינת ישראל כאשר קברניטי ישראל הם הם המוותרים?

התקשורת היהודית והישראלית גילתה פטריוטיות בארבעת השבועות האחרונים ולא החמיצה שום הזדמנות להבליט את השפל של התקשורת הבינלאומית כמו של מנהיגי אומות העולם. היא גם לא ויתרה על התמיכה בממשלה בשעת חירום כיאה לכל אזרח הגון. באותם רגעים התברר שהחלטות של חיים או מוות נגזרו בניגוד לשכל הישר ובבלבול טוטאלי. אז ראינו בהופעות פומביות את ראש הממשלה ואת שר החוץ זחוחי הדעת ובטוחים בעצמם, מצהירים שאנו "עוד ננצח" או "אנו הטובים ביותר" וש"ירי הטילים ייפסק". מה שרק הוסיף מימד של גיחוך לחוסר השליטה שלהם בזמן שירי הקטיושות התעצם, ובזמן שגופות של צעירים טובים רוטשו בשדות הקטל עקב החלטותיהם החפוזות והחובבניות. מקצת מהמתחים בישיבות בין הפוליטיקאים ואנשי הצבא הגיעו אלינו דרך התקשורת. כשתיפתח תיבת הפנדורה, סביר להניח שנהיה בהלם. מה שבכל זאת הגביל את מימדי האסון היה השגחת ה', כמובן, ומסירותם של המגויסים הצעירים אשר נדיבות ליבם ונכונות ההקרבה שלהם נוצלו עד תום.

למעט מקרים חריגים, שום ניתוח עוד לא נעשה כדי להבין במה אנו כחברה אחראים לאסון הזה. כל הטענות של התקשורת  הישראלית מופנות אל הבי.בי.סי. אל קופי אנן,  או אל רשתות הטלוויזיה הזרות. ההתקפה האיראנית סורית ע"י משרתיהם בדמות החיזבאללה לא הייתה יכולה להתבצע ללא אווירת אשליות השלום והנסיגות הישראליות. תובנה זו רחוקה עוד מלהיקלט. תביעה של הציבור הישראלי להפיל את האחראים לחידלון עוד לא סחפה את ההמונים. אפילו, אנשי הרוח "יפי הנפש" ושוחרי השלום נענו, ברוב טובם, להתגייסות לאחדות לאומית בשעת מלחמה ותומכים באופנסיבה הישראלית בלבנון.

נחמד מצידם. אך שיא ההומור או האוטיזם, הוא שהם מצדיקים את עמדתם הלוחמנית והתוקפנית כלפי החיזבאללה "על מנת שממשלת ישראל תוכל ליישם את תוכנית ההתכנסות" כלומר, שהממשלה תוכל למסור לידי החמאס, בני ברית של החיזבאללה, את יהודה ושומרון. עיין מאמריהם של עמוס עוז בעיתון "הארץ", של דוד גרוסמן בעיתון "ידיעות אחרונות" ושל ברנרד הנרי לוי ביומון הצרפתי "לה מונד".

מול הקריסה הזאת אשר אף אחד כבר לא מכחיש אותה ולמרות הנימה הפסימית שבשורות הקודמות, נראה לי שיש זיק של תקווה. התקפת הנגד הקרקעית אכן החלה מאוחר מדי. החיזבאללה הוכיח יכולת מבצעית ועדיין מסוגל להסב לנו נזקים. עליונותו של צה"ל לא באה לידי ביטוי בשטח ולא חותכת. כל זה נכון אך, צה"ל הצליח לכבוש את המקומות השולטים כמעט בכל דרום לבנון עד נהר הליטאני. פה ושם, יש נם עוד כיסי התנגדות העלולים להסב לנו עוד אבידות. ניתן להתגבר עליהם ולהשמיד את כולם. החלק העיקרי של החיזבאללה עדיין נמצא מצפון ליטאני, כמובן. אבל זה לא משנה את העובדה שההישג הישראלי בשטח דרום לבנון יכול להפוך לניצחון ברור כך שהחיזבאללה לא ייתפס כמי שיש לו יכולת עמידה מול צה"ל הבלתי מנוצח. אנו יכולים לגרום לכך שטהרן ודמשק ותומכיהן בעולם הערבי מוסלמי יצאו מן העימות עם הראש למטה. זוהי רק שאלה של רצון ונחישות לאומית.

הדבר הראשון הוא לא ליפול בפח של הסכם הפסקת אש. צה"ל חייב להישאר בדרום לבנון ולייצב קו על הליטאני לעולמי עד. הצבת כוח בינלאומי, זוהי מלכודת. איך עם המדיניות ה"פרו ישראלית" של האירופאים-כוח שמורכב מצרפתים, גרמנים, ספרדים ואיטלקים יעשו שם סדר עבורנו ובמקומנו?

בתפיסה הערבית מוסלמית אובדן שטח תחת ריבונות מוסלמית לטובת אויב לא מוסלמי נחשב לתבוסה צבאית צורמת יותר ממוות המוני. אם ישראל כובשת את השטח של דרום לבנון ומתיישבת בו, זאת אומרת ששטח לבנוני "דר אל אסלאם" תחת ריבונות מוסלמית, עובר ע"י אלימות לריבונות יהודית. הא לנו תבוסה מוסלמית ניכרת וניצחון ישראלי ברור. זה יגרום לזעזוע עמוק בליגה הערבית ובקרב המנהיגים וההמונים המוסלמים ממרוקו עד אינדונזיה יותר מכל הביצועים הצבאים המזהירים. זה יגרום לנסיגה הראשונה של המהפכה האסלאמו-נאצית היזומה ע"י טהרן ואל קאידה. עקב כך, אפקט הדומינו יכול לגרום לנסיגה של הפונדמנטליזם המוסלמי לא רק בישראל ובאזור הקרוב אלינו, אלא בכל העולם כולו. מה שנמצא כאן על כף המאזניים פורץ את גבולות המזרח התיכון ונוגע לכלל האנושות כולה.

ישראל של היום היא המשכה של ישראל של הזמנים הקדומים לאחר הפסקה של 2000 שנה, כך שהשלכות מעשינו הטובים או טעויותינו, יש להם השלכות מעבר לנו. זאת אומרת שלהיות חלק מעם ישראל, זהו עסק מאוד מאוד רציני.

זה מה שעם ישראל צריך להיות מודע אליו וחייב לתבוע מעצמו וממנהיגיו. כאמור ששטחי שבטי אשר ונפתלי, פחות או יותר השטח של  דרום לבנון של היום, יוחזרו לרשות האומה העברית, יסופחו למדינת ישראל. זה מה שיקבע את הניצחון או מה שייתפס כתבוסה מצידנו. הבדל דק כחוט השערה בין השניים שרק החלטה פוליטית פשוטה יכולה להכריע, אכן להעיז ולהיצמד להחלטה מעין זו. להצהיר בקול צלול שאנו צאצאי העבריים ופשוט אנו לוקחים מהמוסלמים את מה שהם כבשו, כלומר שטחי ארץ אבותינו בלבנון. אמירה זו, באופן פרדוקסאלי, עשויה להיקלט בקרב הערבים והמוסלמים אם לא להתקבל על ידם. כדי שהם ייכנעו אליה, אנו מוכרחים לנהוג בכבוד אל ארץ ישראל, ארץ חמדתנו, ולא לעזוב אותה כמו ילדה יתומה כאשר חיילינו הטהורים דורכים עליה, כמו שקרה עכשיו בדרום לבנון.


האם אני חולם בהקיץ? ברור שכן. ואני מזמין כל אחד ואחת להצטרף אלי לחלום היהודי והרציני "הלזה". מה? אתם לא מסכימים איתי שמדינת ישראל חייבת לספח את דרום לבנון?
האם אני חולם בהקיץ? ברור שכן. ואני מזמין כל אחד ואחת להצטרף אלי לחלום היהודי והרציני "הלזה". מה? אתם לא מסכימים איתי שמדינת ישראל חייבת לספח את דרום לבנון? זו זכותכם וזו דעתכם ואני מכבד אותה. אך אתם חייבים לדעת מה האלטרנטיבה. זה כבר לא יהיה חלום, אלא סיוט. אם בשעות הקרובות הממשלה מקבלת את תנאי הפסקת האש ובעקבותיה מסיגה את צה"ל מדרום לבנון, הציר המרכזי של המדיניות הישראלית של נסיגות יוותר בעינו, ובהכרח, ההתכנסות מיהודה ושומרון תתבצע עד המילימטר האחרון עד גבולות השישה ביוני 1967. ובמוקדם יותר מאשר מאוחר, אחמדינג'ד ימ"ש והפסדאראן יהיו בירושלים עיר קודשנו.

הפרסים כאן. הלא כבר ראינו את זה בתולדות עם ישראל. ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה פעמיים, אך זאת אותה היסטוריה. זאת האלטרנטיבה ואין בילתה. מי שאומר את ההיפך אינו יודע מה הוא שח. מחד, או שאנו נשארים בדרום לבנון עד הליטאני, מגרשים את התושבים, מספחים את השטח ומיישבים עליו יהודים ואז, מייצרים דינאמיקה של החזרת כל מה שעזבנו לידי אויבינו בשנים האחרונות, בלי לשכוח את לב ליבה של ארץ ישראל, הר הבית. או מאידך, עלולים אנו, רחמנא לצלן, לאבד את הכל. ואני נרתע מלדמיין מה עלול אז לקרות.