לאילן השדה שורשו באדמה יונק מים,

דומה האדם מאדמה לוקח, שורש נשמתו משמי שמיים.

כילד רך בשנים, שפתותיו שושנים, האוכל למעדנים,

המונח בחיק ישישים וזקנים הבאים בימים,

כך לעשבי השדה בני האדם דומים, הללו נוצצין והללו נובלין.



כעץ זקוף צמרת שתול על מים חנוך לנער,

בעודו צעיר לאלפו בינה נקל, לבל פרא יגדל ויהיה בער.

ובעת שלכת בבוא הסתיו, עמד גזעו במערומיו,

לא נשאו פארותיו פרי ולא עוטר בעליו.

כבגלות עם למזרח ומערב, מה רבו צריו, כמעט נטיו רגליו כאין שופכו אשוריו,

ואף גם זאת בארץ אויביהם מה נפלו פניו.

ובעת מלחמות בניו בארצו, כמיתת צדיקים מכפרת, נפלו מחייליו,

אל נא למראה עיניים תשפוט אך הבט ללבב,

ירחיב גזעו, שורשו עוצמה וחיים ירבה, ימתח איבריו.



גם אם מעציץ נקוב לארץ כרמל רחבת ידיים תבקש העבירו,

כאסור בנחושתיים בחשיכה, לדרור יצא והנה האיר נרו,

עד יכה שורשיו, הלא מקצת עליו ישיר,

כקור השחר העז בעוד לילה, לפני יפוח היום והחמה תאיר,

צירי לידת עם הם, ייסורי גאולה, עוד יזכו לרשת ארצם השלימה.



אשרי נטעי שורק, בני אל חי, שבאדמת קודש ניטעו,

שנים אלפיים במולדתם בל זורעו,

סקל אבנים רווה רגבים,

מבעד החלון נשקפה, שמחה אם, בנים אליה שבים.

העמק חפור, דשן והרחב הבור, כל רואיהם יכירום יאמרו שיר מזמור.



פירותיו הילולים המשמחים אלוקים ואנשים.

על כפיים ישאום כרחם אב על בנים,

למקדש יובאו בשיר וחלילים.