מלחמת האין-ברירה

הרבה דברים נעשו על בסיס התנדבותי.

אלון ארן , כ"ו באב תשס"ו

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

דברים שאמרתי לפלוגה שלי ביום חמישי, יום השחרור מצו 8.

שלום לכולם.

בראשית דברי אני מבקש מראש התנצלות מכולם, כיוון שאני עומד לומר מספר דברים קשים ולכן זה גם נכתב ולא נאמר בעל פה. אין בליבי חלילה על אף אחד בפלוגה ואני מבקש כי גם תראו את דברי כך.


עוד לא עלה השחר וכבר יש לנו שלושה נפגעים קל מריקושטים של מטול הנורה ע"י כוחותינו. השחר עולה ואיתו מגיע שבת מנוחה
ישראל ואני נשלחנו לפלוגת חי"ר אשר יצאה לדרכה ביום שישי לפני כשלושה שבועות לכפר "עייתא א שייב". בדרכנו חשבתי לעצמי: מה לעזאזל אני עושה באמצע שבת בלילה, עם משקל עודף על הגב, בלבנון? הסתכלתי מסביבי וראיתי עוד עשרות מילואימניקים כמוני בעלי משפחה הצועדים חרישית לתוך הלילה האפל ונרגעתי. אני לא המופרע היחיד.

עוד לא עלה השחר וכבר יש לנו שלושה נפגעים קל מריקושטים של מטול הנורה ע"י כוחותינו. השחר עולה ואיתו מגיע שבת מנוחה. בצהריים, כוח של פלוגה לידינו חטף טילים למבנה בו הוא שכן. טיפלנו בשמונה פצועים, והרוג אחד חלף עבר לידינו. שלא יהיה לאף אחד אשליות למרות כל הצער והכאב אתה חי בהרגשת סיפוק מסוימת, הנה נשלחתי למשימה והצלחתי לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. הצלתי חיים. הבעיה הייתה שאז התחילו להגיע הפצועים האמיתיים. כל תגובות הקרב התחילו להגיע. אף אחד לא מכין אותך לראות בחור בן 37 מפחד כעלה נידף ברוח מכל כלב נובח, כורע לתנוחת עובר בכל פיצוץ. וכל מה שיש לך לעשות איתו במטבח חשוך של בית לבנוני הוא לנחם אותו שזה הליך נורמאלי והוא יתגבר על זה.

כעבור מספר ימים של לחימה וכניסות חוזרות ונשנות ללבנון מצאנו את עצמנו, ישראל ואני, בתוך סבך עצים מנסים יחד להגיע להבנה פשוטה: איזה יום היום, ומה בכלל אנחנו עושים כאן? באותו בוקר של מארב ארטישוק הטנק יצא לאבטחה של דובי, הצוות לא חזר. 300 מטר מאיתנו הטנק התפוצץ ונאלצנו לאסוף את חלקי הטנקיסטים לתוך שקי פק"ל, כדי שיהיה כבוד אחרון ללוחמים אמיצים אלו. ואז אתה מתחיל לשאול שאלות כמו: למה צה"ל הגדול לא מגיב? למה הכל פרווה? איפה חיל האוויר המהולל?  אחד אחרי השני כל הלוחמים מגיבים בצורה זו או אחרת, אבל כולם מתחילים לפתח תופעות של תגובת קרב. אף אחד לא חסין. אני אישית התחלתי לנהל יומן מלחמה ואני לא יודע מי יזכה לראותו ומתי? והוא קשה לקריאה לא רק בגלל כתב ידי.

יום רודף יום ולילה רודף לילה ואנחנו כבר לא סופרים את הכניסות והיציאות. רק לצאת בשלום, לא להיפגע. נראה כאילו מישהו למעלה החליט להפקיר את הלוחמים ולא רוצה לשלוח כמה מטוסים לפרק את הכפר הארור. וכל יום שעובר ללא נפגעים, אתה מודה לאל.

שבת נכנסת שוב ואנחנו יוצאים שוב לדרך. ערב שבת לפני היציאה: אני נכנס לכמה דקות של שקט לבית הכנסת, יושב לבד בצד, אומר עוד תפילה לשלום החיילים ושר לי את תפילת שלום המדינה. הדמעות עומדות בגרון, המילים בקושי יוצאות. המשפחה כל הזמן בראש. כן גם לי יש אישה וארבעה ילדים, גם אני רוצה לחזור הביתה לשלום. לילה. אנחנו במוצב לבנה ופוגשים קצת חברים מהפלוגה. מעמד מאוד משמח לראות שאנחנו לא לבד. ביום שקט, הטיול היומי עבר בשלום.

יום ראשון טלפון לגיל. מה קורה עם החלפה? המחליפים בדרך, לא לדאוג. ישראל ואני חושבים: איזה מזל, כבר כמה ימים של שקט. ואז במשימה יוצאים לבדוק מערה ובית חשוד. לפתע פיצוץ בקשר, פלוגת המסייעת חטפה שני טילים לכוח. אנחנו רצים לסייע. 2 ק"מ, אדמת פודרה בחלקה וחום צהרי היום הלוהט. אחרי שכבר כמה שעות מסתובבים בשטח, הידיעה שאתה כוח הרפואה שמחכים לו מגבירה קצת את הכוחות. אנחנו מגיעים עם הנשימות האחרונות שלנו מרוב מאמץ. אין כמעט במי לטפל. כוחות רפואה נכנסו מהגדר, ואנחנו נאלצנו בעיקר לדאוג לכסות את ההרוגים על מנת לתת להם את הכבוד הראוי להם, ולא לתת לחבריהם להסתכל במראות הקשים. ארבע הרוגים ושתיים-עשר פצועים, מניין היום.

לא סתם אני עומד פה ומספר לכם את כל זה. זה גם התרפיה שלי, להעלות את זה על הכתב ולספר כי בבית אין לי עם מי לדבר. אשתי כל היום בוכה מרוב דאגה. בכל שיחת טלפון הילדים שואלים רק: "אבא מתי אתה חוזר"? ואימא וסבתא שלא ישנות מרוב פחד. רק כאן במסגרת הפלוגה אני יכול לדבר.


מלחמת אין ברירה הייתה המלחמה הזאת. לצערי בכל הדרגים, מהממשלה ועד לרמת המ"פ, לא הייתה הכרה ברורה כמו שהיא ברורה לחייל הפשוט
המלחמה הזאת התנהלה בצל אירועי הקיץ האחרונים של גירוש או ה"התכנסות" של אלפי יהודים מבתיהם. לוחמים שגורשו מבתיהם רק לפני מספר חודשים באו והתייצבו בחוד החנית של צה"ל. ואז בא ראש הממשלה ואומר שזה לא ימנע ממנו לגרש עוד יהודים מבתיהם.

מלחמת אין ברירה הייתה המלחמה הזאת. לצערי בכל הדרגים, מהממשלה ועד לרמת המ"פ, לא הייתה הכרה ברורה כמו שהיא ברורה לחייל הפשוט. ההוראות לא היו ברורות כלל. הרבה דברים נעשו על בסיס התנדבותי, בסיס שאין לו כל ביסוס בצבא מאורגן ומסודר. עוד לא מצאתי את האנשים המוכנים להתנדב למות, אבל כן מצאתי את האנשים המוכנים להבין ולהתנדב להגן על הבית שלהם ושל השכנים.

אותו צבא שפעל ב"נחישות ורגישות" בקיץ הקודם לא פעל גם כאן בנחישות, אבל כן ברגישות כלפי האויב. לא השכלנו להכריע את המלחמה.

וכאן אני מגיע לסיום דברי:

אני מאחל לכולם חופשה נעימה באזרחות. רק זכרו: בעוד מספר חודשים או שנים ניפגש כאן שוב במחנה עמוס, לצאת למלחמה כוללת. המלחמה הבאה בפתח ואנחנו לא מוכנים לה.