הרהור נוסף על כפר כנא

השאלה היא מדוע אנחנו תמיד אשמים?

תגיות: גוש קטיף
חן בן-אליהו , ד' באלול תשס"ו

האירוע בכפר כנא בו נהרגו כ-30 לבנונים כתוצאה מהפצצת חיל האוויר, היה אחד האירועים שזכו ליתר תשומת-לב במלחמה האחרונה. התקשורת העולמית ו"דעת הקהל" שלה מיהרו כהרגלם להאשים את ישראל בטבח וברצח-עם.


האירוע בכפר כנא בו נהרגו כ-30 לבנונים כתוצאה מהפצצת חיל האוויר, היה אחד האירועים שזכו ליתר תשומת-לב במלחמה האחרונה
השאלה היא מדוע אנחנו תמיד אשמים? למה ישראל מואשמת ב"רצח-עם" כאשר נהרגים כמה עשרות ערבים בכנא, ואילו כאשר האמריקאים מוחקים כפר שלם באפגניסטאן או הורסים אולם חתונות בעיראק על החתן והכלה ומאות החוגגים, זה פשוט לא מעניין את התקשורת העולמית?

שלא לדבר על מעשי טבח חוזרים ונשנים בין הערבים לבין עצמם (אסד, האב, חיסל קרוב ל-30 אלף בחמה ב-82) או בין שבטים אפריקאים ההורגים זה בזה במאות-אלפים.

התשובה לכך מורכבת במקצת ואולם היא מתבררת במקורות, למשל אצל הנביא עמוס.

בפתח ספרו, בפרקים א'-ב', מדבר עמוס על פשעי העמים באזור, פשעים שבין אומה לאומה שרקע שלהם לאומי, והיום היו מוגדרים "פשעים נגד האנושות". דמשק ורבת-עמון מואשמות בשפיכות דמים וברצח-עם אכזרי, עזה וצור מואשמות בהגליית-עם. העונשים לעמים אלה יהיו הרס וגלות.

לעומת זאת (בפרק ב',ד' ואילך), יהודה וישראל נענשים אף הם בהרס על מעשים פחותים, לכאורה, בהרבה. מעשים שאין בהם שפיכות דמים ואינם בגדר של "פשעים נגד האנושות".  בני יהודה נענשים משום שמאסו בתורה ובאלוקים, וישראל נענשים על עבירות במישור החברתי והאמוני.

השאלה היא מדוע העמים נשפטים רק על פשעים "גדולים", פשעים של עם ביחסו לעם אחר, ואילו יהודה וישראל נשפטים ונענשים כעם על עבירות שבין אדם לחברו או בין אדם למקום כשלמעשה ביצעו פשעים פרטים ולו גם רבים?
  
התשובה לכך ניתנת ע"י עמוס עצמו (ג',ב'):  "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על-כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם". דהיינו, מבחינה מוסרית נמצא עם-ישראל במדרגה אחת גדולה מאוד של מהות מעל ומעבר למדרגת שאר העמים. הללו נשפטים כעמים בלבד, על פשעים נגד עמים אחרים, פשעי מלחמה. לעומתם, עם-ישראל, בחיר העמים, למרות היותו עם, נשפט כאינדיבידום אנושי, כאדם, בבחינת "אתם קרויים אדם". יש חשבון אחד לעמים וחשבון שונה לישראל: "... עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (במדבר כ"ג,ט'). משמע, לא יילקח באותו חשבון.


ובכן, מבחינה מוסרית עם-ישראל הוא בעצם אדם. אדם גדול מאוד, אבל אדם. ישראל הוא אביהם הרוחני והערכי של שאר העמים ולבטח של עמי ערב והמערב
ובכן, מבחינה מוסרית עם-ישראל הוא בעצם אדם. אדם גדול מאוד, אבל אדם. ישראל הוא אביהם הרוחני והערכי של שאר העמים ולבטח של עמי ערב והמערב. עמוק בפנים הם חשים ויודעים זאת היטב, ולכן בוחנים את ישראל השכם וערב, באים בטענות ומגישים קובלנות על כל פגיעה זעומה וכל עוול קטן שנגרמים מצידנו בהגנתנו על חיינו בארצנו. וזה בסדר גמור! עלינו לקבל בהבנה את תלונותיהם והאשמותיהם ובתנאי שנזכור תמיד ונבין היטב את דברי עמוס וכל המשתמע מהם כי אכן "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על-כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם". הקיום הגדול תמיד "אשם". ואילו הקיום הקטן אינו אשם בכלום.

אכן כן. ישראל "אשמה" בהרג 30 לבנונים בכפר כנא, האמריקאים אינם אשמים בהרג מאות-אלפי יפנים במלחמת העולם השנייה, והאנגלים אינם אשמים בהרג מיליון גרמנים. והערבים? נו טוב, הערבים אינם אשמים בשום דבר. כך יאה וכך נאה, זהו החשבון המדויק והנכון.

"עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב".