"ונערים ממשתה נגינתם"

רווקות בוגרת פוגעת בקדושתו ובחוסנו של העם.

תגיות: גוש קטיף
הסופר הרב יוסף אליהו , ד' בתשרי תשס"ז

לאחרונה פורסם נתון סטטיסטי חמור: אחוז הרווקים בארץ בגילאי 25-29 עומד על 47%.


מובן שלתקשורת המספקת מנות מרוכזות של כיעור חברתי ומתעלמת באופן שיטתי מן הטוב, יש חלק נכבד בבעיה. מי ירצה "לצאת לחיים" כשהכל מסביב מושחת?
בציבור החילוני האחוז גבוה יותר, אך גם בציבור הדתי יש עלייה מדאיגה. לתופעה יש ודאי סיבות רבות. באווירה של ימי תיקון המעשים, נצביע על סיבה שיש בידינו לתקן, ולו חלקית: חשיפה מוקדמת של הנוער לדאגות החיים בדור האחרון. מובן שלתקשורת המספקת מנות מרוכזות של כיעור חברתי ומתעלמת באופן שיטתי מן הטוב, יש חלק נכבד בבעיה. מי ירצה "לצאת לחיים" כשהכל מסביב מושחת? אך גם מערכת החינוך מבלי משים ומתוך כוונה לשפר את הישגי התלמיד משליכה אותו בגיל צעיר מאוד לקלחת החיים, דבר הגורם בסופו של תהליך לרתיעה מנישואין, ולִדחייתם.

כך למשל: פיזור ה"בגרויות" על פני ארבע שנות התיכון, נבע מרצון המערכת להעלות את הישגיה. אולם כך אירע שנערים החלו לחשוב מגיל צעיר על "יחידות" בגרות, מבחני-סף, פסיכומטרי, קבלה לאוניברסיטה – מושגים שמתורגמים  ל"ערך" אחד ויחיד: כסף. אם תשיג ציון תוכל להתקבל, לעבוד, להרוויח, להתקדם, לקנות... כבר מכיתה ט', מתחילות מחשבות אלה להטריד את המוח ולגרום לנערים לתכנן מסלול ארוך של לימודים והכשרה. וכך, תופסים הנישואין "מקום שני" בתודעה, והשפחה יורשת את גבירתה (אגב: מזה 20 שנה מוצף המשק במאות-אלפי מובטלים בעלי תארים אקדמאים. ההשכלה הגבוהה כמבטיחה פרנסה, היא אחד השקרים הגדולים של החברה שאצילי האקדמיה המתפרנסים משקר מוסכם זה אינם מתירים בו שיח ציבורי).

כידוע, קיצוניות מולידה קיצוניות נגדית. התופעה הקשה של הרווקות הבוגרת הפוגעת בקדושתו ובחוסנו של העם, חידשה מגמה של הקדמת הנישואין. "כתובה קודמת לתעודה...", אומרת צעירה נשואה בת 18 המעידה על עצמה שהיא מאושרת: "יש לי אחות רווקה בת 30 עם תואר שני והרבה כאב לב. לכן החלטתי שאני קודם כל מתחתנת עם בחור טוב וביחד נחליט איך לחיות וממה נתפרנס".  מי שמצוי בציבור הדתי-לאומי יודע שתופעה זו צוברת תאוצה, ביחוד בין אלה שחוו את זוועות הגירוש ועמונה. מתברר שחרף כל הדיבורים על "אנו חזקים ונמשיך", חלק מהצעירים מסיק מסקנות מן המצב החדש ומתרגם אותם לעשייה בתחום הזוגי, האישי. היינו: אם הורסים כל מה שאנו בונים, הבה ניצור בתחום האישי שלא יוכלו לפגוע בו...

ויש להרהר: האומנם יש כאן מהלך אלוקי מכוּון הבא לומר שלא נוכל ליצור בתחום הלאומי כל עוד היסוד הבסיס האישי לוקה בחסר? וכדרך שאמר הקב"ה לדוד המלך: סמוך לפלטרין שלך לא הורשת, ואתה הולך וכובש את ארם נהריים וארם צובא?! (ספרי עקב).

שאלתי אב, מורה בתיכון שבתו בת ה-17 עומדת להינשא עם בחור בן 19: "אני מבין שהיא לא תשלים את הבגרויות?". "לא כעת. היא בחורה חכמה ואם תרצה תשלים בתוך מספר חודשים". "ומה אומר הצד של החתן?", שאלתי. "האב הוא דווקא ד"ר וכמונו הוא כלל אינו מודאג...". "ואינך חושש מכך ששני צעירים נכנסים "לבד" לעול החיים?". כאן העלה האב נקודה חשובה שצריכה לעורר מחשבה אצל כל החושב על נישואין בגיל צעיר: "אצלנו בבית מחנכים מגיל קטן לאחריות. למשל: אם מביאים הביתה קניה של מוצרים רבים, גם הילד בן ה-3 יעזור להכניס אותם. הוא יסחוב, כמובן, אבקת-אפיה וכדו', כפי שמתאים לגילו. לכן, אין כל סיבה שבגיל 17-18 הם לא יהיו אחראיים. אגב: ואיך שנינו סומכים על בן 18 המחזיק נשק ומגן על כל היקר לנו?".

הפרופ' יואל זילברשטיין, איש מדע תורני ומחנך מובהק, מדבר כבר שנים על הצורך בהקדמת הנישואין לגילאי 18-19: "לפחות לגבר זוהי מצווה בדיוק כמו הנחת תפילין. ובשונה מתפילין: מי שלא הניח תפילין, הפסיד מצווה יקרה. אבל מי שלא התחתן עובר ודאי על עבירות, חלקן חמורות ביותר. שלא לדבר על הנזקים הלאומיים שבמצב הקיים: דמוגרפיה שמשליכה על עניין הביטחון שהוא בנפשנו. חוסר צמיחה כלכלית ועוד. אומנם: אסור שהקדמת הנישואין תבוא על חשבון ההשכלה. וזוהי המשימה הלאומית של ההורים בדור הזה: לסייע בכל דרך לזוגות הצעירים שהתחתנו להשלים את ההשכלה האקדמית שלהם. לאחר 20 שנה של מאמץ כזה נראה כולנו את הפירות בחוסנו הרוחני והגשמי של העם".

ולְךָ שכבר הגעת לגיל נישואין והנך דוחה אותם כדי לעלות בקודש בישיבה, מוקדש הסיפור הבא (זהר חדש בראשית, י"ד. תודה לידידי הרב ה. בוכניק שהאיר עיניי במקור זה):

"ביום שנעשה רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי בר מצווה, הזמין רבי שמעון בר יוחאי את חכמי המשנה לסעודה גדולה. כיסה את כל ביתו בכלים יקרים... והיה שמח מאוד. אמרו לו: על מה שמח רבנו היום יותר מבשאר הימים? אמר להם: "כי ביום זה יורדת נשמה קדושה עליונה לר' אלעזר בני, ובסעודה זו תהא שמחתי שלימה". הושיב את ר' אלעזר אצלו ואמר: "שב בני שב, כי ביום זה אתה נעשה קדוש ונכנס לגורל קדושים". אמר רבי שמעון שם קדוש אחד ואש סיבבה את כל הבית... בא רבי יוסי ברבי שמעון בן לקוניא וישב שם עד שנסתלקה האש. נכנס לפני רבי שמעון בר יוחאי ובנו ואמר [איחל]: "סעודה זו תהא שלימה!". אמר רשב"י: "במה אתה חושב [בדבריך אלה]...?". אמר רבי יוסי: "ליתן את בתי, לר' אלעזר בנך". אמר רשב"י: "ודאי יהיה כך!".

קראו לחכמים ונתן לו את בתו לאשה. ישבו שם שלושה ימים ויגעו בתורה, ולא הניחו דבר סתר במשנה שלא למדם רשב"י".

ואגב: מתברר שגם אלה שמתחתנים צעירים מפתחים די יפה את אישיותם, ומגיעים ל"חשיבה עצמאית". אותה ילדה שהתחתנה באותו מעמד עם נער הבר-מצווה, היא שמסופר עליה בגמרא (בבא מציעא פ"ד) שכאשר נפטר רבי אלעזר בעלה, שלח רבי יהודה הנשיא להציע לה נישואין, אך היא השיבה לו, לרבנו הקדוש: "כלי שנשתמש בו קודש, ישתמש בו חול?!"...

"תנו רבנן: שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: "מה עשית שזכית לכך?". אמרה להם: "מימי לא ראו קורות ביתי קלעי-שערי ". רש"י: "ראיתי בש"ס ירושלמי: "כל כבודה בת-מלך פנימה, ממשבצות זהב לבושה" (תהילים מ"ה, י"ד). אשה צנועה ראויה לצאת ממנה כהן-גדול הלבוש משבצות זהב" (יומא מ"ז.).

ידידות לקמחית נכנסות ובאות הן 
בביתה, משום-מה, תחושה נעלה.
אך היו שתמהו לה לאשת-הכהן 
ואחת לא עצרה-כוח ושאלה:

"לבד את בבית, לבד יקירה 
ואין מי מביט לראותך
מדוע אפוא תלכי מכוסה וסגורה 
ועל מה ארוכה כאן שמלתך?

סגוֹר צווארך, ואורך שרוולך 
הן כל אישיותך עצורה בבית-בד...!
וגם אם בחוץ כך עלייך להלך 
אך לשם מה בבית... לבד!?..."

"מעולם לא הייתי לבד, ידידה 
יחידו של עולם כמו לצידי...
בבית, בחוץ, בחופה, בלידה 
בחובי דופק קול דודי.

אותי יצר כבריאה יחודית 
לא לחינם נקראנו "אוצר"
ובשומרי צניעות יהודית 
פועם בתוכי ראשון לכל נוצר.

תום הצניעות, שלווה בי מעיר 
בת מלך ופנימה כבודי
וטוב לי ביתי מרחובה של עיר 
והוא לי תכשיט ועדי".

שבעה כהנים לה, שבעת הבנים 
"תנו רבנן: שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: "מה עשית שזכית לכך?". אמרה להם: "מימי לא ראו קורות ביתי קלעי-שערי "

ה' חקרתני וַתדע!
ראויים למדי שלושים המנים 
וכפרו הם בעד העדה

עומדת השכנה, דמעותיה צפות 
"כלום יתכן!? כולם אהובים?!"
את האם הפשוטה חיוורת השאיפות 
לבושי כיתן-צחר סובבים

"הכיצד? הצלחה כזו בחינוך!? 
הִשתתפת בקורסי-הורים חדשים?"
כך שאלו והסמיקו מלחי עד תנוך 
נוכח נהדר יוצא מקודש-קודשים

לשבעה לבושי-ציץ תמה אז העולם: 
מהיכן צמח השורש, היסוד?
עמדה אז האם ושתקה למולם: 
התאמנָה שזהו הסוד?...

וחכמי ישראל מול שבעה כהנים 
עמדו נפעמים, משתאים
ושלחו הם לשאול מאם-הבנים 
למסור לדורות הבאים.

ומדוע שאלו את אם-הפנינים 
ולא שאלו אז לאב?
כי קיבלו הם רז מזקנים: 
קדושה, בן מאמו ישאב.

וקראו אז עליה פסוק ודרשׁו: 
בת-מלך אשר פנימה הודה
נגלה הסוד, וכאן הוא שורשו 
מעשיה יכפרו בעד העדה.

למטה, באות קטנה, אולי במסגרת, מס' הסברים:

"לא לחינם נקראנו 'אוצר'": ה' בנה את האשה כ"אוצר" (ברכות ס"א.), ולשון נופל אל לשון.

"ראויים לְמדֵי שלושים המנים": הלכה כחכמים שבגדי כה"ג ביום הכיפורים שוֹויים שלושים מנה (יומא ל"ד:).

"מעשיה יכפרו בעד העדה": הרעיון המובע בשיר גנוז בעצם במילה אחת ויחידה: לכפר. לכפר, פירושו: לכסות. ה' אמר לנח (בראשית ו', י"ד) "וכָפַרְתָּ" את התיבה, כַּסֵּה אותה (אונקלוס) מבפנים ומבחוץ. "כופר בעיקר" הוא מי שמכסה ומעלים את מציאות ה'. "יום הכפורים" הוא יום שבו מתכסים ונעלמים חטאי ישראל. האישה היא סוד כנסת ישראל ובזה שהיא "מכפרת" ומכסה עצמה הריהי מכפרת בעד ישראל. (ועיין רש"י לבראשית ג', א'. שורש החטא בעולם החל מחוסר צניעות).