מגדלים פורחים

אדריכלי המגדלים הפורחים שוקדים על נוסחה חדשה לשלום

אורי אליצור , ח' בתשרי תשס"ז

אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה

אדריכלי המגדלים הפורחים באוויר שוקדים עכשיו על נוסחה חדשה לשלום: אומנם החמאס נשבע שלעולם לא יכיר בישראל, אבל אם הוא מצטרף לממשלת אחדות בחסות אבו מאזן, הרי פירוש הדבר שדה-פקטו הוא מכיר בקיומנו, ומי אמר שצריך הכרה דה-יורה? ובכלל, אומרים השפויים גבוהי המצח, למה לראות את הכל בשחור-לבן כאילו או שהוא מכיר בישראל או שהוא לא מכיר בישראל. יש כל מיני אנשים בחמאס ויש המון אפשרויות ביניים, והעיקר הרי הוא לסיים את הכיבוש ולחתור לשלום.


החשיבה השפויה הזו מוצאת חן בעיניי, אם רק משתמשים בה באופן פתוח ולא פנאטי, כי מי אמר שצריך דווקא שלום דה-יורה. מה רע בשלום דה-פקטו?
החשיבה השפויה הזו מוצאת חן בעיניי, אם רק משתמשים בה באופן פתוח ולא פנאטי, כי מי אמר שצריך דווקא שלום דה-יורה. מה רע בשלום דה-פקטו? הרי העיקר הוא שאין מלחמה. בעצם זו בשורה נפלאה למחנה השלום שמשנה את כל התמונה, אפשר לקפל את השלטים ולארוז את המשרוקיות ולנסוע לנוח בטוסקנה, כי שלום דה-פקטו הרי יש לנו כבר עם סוריה, וגם עם סעודיה, ועם עיראק, ועם לבנון וגם עם הפלשתינים. ובכלל, למה לראות את הכל בשחור-לבן, כאילו או כיבוש או שלום, יש המון אפשרויות ביניים.

ואם אתם חושדים בי שאני לועג ולא מתכוון ברצינות, כדאי שתפסיקו לראות את הכל בשחור-לבן. אני גם לועג וגם מתכוון ברצינות. הרעיון שהכרה בישראל יכולה להיות דה-פקטו ולא צריך להתעקש על הכרזה רשמית, הוא באמת נלעג, כמו להגיד שלא צריך להתעקש על החתימה, העיקר שיש צ'ק. לא. בלי חתימה אין צ'ק. הכרה בישראל היא לא מעשים אלא מילים. ספק אם יש בכלל הרבה ערך למילים באזורנו רווי השקרים וההונאות, אבל אם יש איזשהו ערך למילים, הן צריכות לפחות להיאמר במפורש.

על דיבורים

אני לא הייתי קופץ משמחה גם אילו היה מישהו מצליח להוציא בפלאייר את המילים האלה באופן רשמי מהפה של ממשלת החמאס. כבר שמענו את ערפאת מכיר בישראל ואחר כך נואם ביוהנסבורג על חלום השמדתה, אבל לעשות איזשהו הסכם עם הפלשתינים בלי שהם לפחות אומרים שהם מסכימים שמותר לנו להתקיים, זו כבר לא איוולת. זה מעשה ייאוש. זה משפיל. משהו כמו בחורה שמוכרת את עצמה בשביל מנת סם.

וזה המקום להעיר שכל הדיון על הכרה במדינת ישראל הוא הטעייה. לא זו ההכרה הנדרשת מהם. הכרה ערבית בישראל פירושה: אני מכיר בכך שצמח פה גידול ממאיר ואין לי ברירה אלא לחיות איתו כל זמן שאין לי כוח לסלק אותו. צריכה להיות הכרה בזכותו של העם היהודי להקים לו בית בארץ הזאת. זה מה שהפלשתינים קיבלו מאיתנו בהסכמי קמפ דייויד, ולא נדרשו לשלם באותה מטבע: הם קיבלו הכרה בזכות של העם הפלשתיני, ונתנו הכרה בעובדה שמדינת ישראל קיימת. תודה רבה. גם מחלת הסרטן קיימת. יש הבדל ענק בין הכרה בזכות לבין הכרה בעובדה, והטשטוש של ההבדל הזה היה ראשית המדרון החלקלק שהוביל אותנו מערפאת עד אחמדינג'אד.

בפועל יש שלום

עד כאן על דיבורים, ובסופו של דבר כולנו מסכימים שדיבורים הם לא העיקר. במה שנוגע לעיקר, שלום או מלחמה, דווקא כאן נכונה מאוד החשיבה היוסי ביילינית שאומרת למה להתעקש על דה-יורה, העיקר הוא המצב בפועל ולא ההכרזות הגדולות. וואללה נכון. אני קונה את זה בשתי ידיים, רק שזה מוביל אותי  למסקנה ההפוכה מזו של המחנה הבייליני. דה-פקטו, בפועל, יש לנו שלום עם סוריה. אסד לא מוכן להודות בזה, אבל למה להכריח אותו? בפועל, מזה 30 שנה ויותר לא נורתה מסוריה ירייה אחת לעברנו. עם מצרים וירדן שאחרי הסכמי השלום, היו יותר צרות: תקריות גבול, הברחות נשק לפלשתינים, פיגועים, ברוגזים. שגריר אין שגריר אאוט. עם סוריה שקט ויציבות. אלא מה? בהעדר שלום רשמי יש כל הזמן חשש שזה עלול להשתנות מחר, שפתאום יום אחד הסורים יחליטו לתקוף אותנו.


הסכם השלום לא עשה מזרח תיכון חדש, ובמזרח התיכון הישן ההבדל הגדול הוא בין מלחמה לבין הפסקת אש. בין הפסקת אש לבין שלום יש הבדל קטן למדי
וזה הרגע לבשורות הרעות: זה לא ישתנה באופן מהותי גם אם ייחתם שלום רשמי, חגיגי, דה יורה בריבוע, עם חיבוקים ונישוקים במעמד נשיא ארה"ב וקופי אנאן. גם אז, החל מהבוקר שלמחרת יהיה חשש קבוע, בדיוק כמו היום, שאולי מחר בבוקר הם יחליטו בכל זאת לתקוף אותנו. מי שקצת מתעניין במה שמתפרסם במצרים על ישראל, באווירה האנטישמית השלטת שם בחוגי האליטה האינטלקטואלית ובחוגי השלטון, מי שלא מדלג על הידיעות בעמוד 17 בקשר להברחות הנשק והסתננות פעילי אל קעידה וחיזבאללה לעזה דרך מצרים, מי ששם לב ולא נרדם, יודע שהחשש הזה קיים כל הזמן גם מול מצרים, חצי יובל אחרי השלום איתה.

הסכם השלום לא עשה מזרח תיכון חדש, ובמזרח התיכון הישן ההבדל הגדול הוא בין מלחמה לבין הפסקת אש. בין הפסקת אש לבין שלום יש הבדל קטן למדי. לא שווה לשלם עליו הרבה.