ישראל והשיבר

גוף המוחזק על ידי שתי ישויות עוינות לא יתפקד.

שאול אבידור , י"ט בתשרי תשס"ז

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

ההר והמים. כנמלים מסוממות היינו

למרגלות הר קיים יישוב. בראש ההר עובר צינור מים אזורי ראשי. הצינור בראש ההר התבקע, ומים רבים זורמים למטה אל תוך היישוב. תושבי היישוב יוצאים להגנה על בתיהם מפני המים הרבים שמציפים אותם. הם חופרים תעלות, חוסמים את המים בבלוקים, קרשים, פחים, חבלים, סמרטוטים, מתקנים פרצה פה, סדק שם, רצים אנה ואנה, חיש מהר, הלוך ושוב. עושים הכל למנוע כניסת מים לבתיהם וליישוב. אף אחד מהתושבים אינו חושב לעלות לראש ההר, לסגור את השיבר ולתקן את הצינור. ממשיכים לרוץ כמטורפים לכאן ולשם כנמלים מסוממות.


התבקעות צינור המים משולה להסכמתנו הגורלית להחלטת החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947 ולהעברת "קו ירוק" ארור ומקולל, החותך עמוק בבשר החי של אדמת ארץ ישראל
התבקעות צינור המים משולה להסכמתנו הגורלית להחלטת החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947 ולהעברת "קו ירוק" ארור ומקולל, החותך עמוק בבשר החי של אדמת ארץ ישראל. ומאז אנו רוקדים מסביב למולך של "שלום" עם ערבים הדוחים אותנו בשאט נפש ומעמידים פני מסכנים שאדמתם  נגזלה כביכול. זרם המים גובר ושוצף יותר ויותר. איפה השיבר? מי יכול היום לסגור אותו? 
 
ארץ ישראל כגוף האדם היהודי, מנהיגיה כרופאים            

גוף האדם אינו מתפקד בחלקים. ארץ ישראל היא יחידה גיאופוליטית מוצקה אחת ולא ניתנת לחלוקה. ב 1948 הוזרקה כמות נכבדה של מחלה לתוך גוף האדם. המחלה היא ההסכמה שלנו להחלטת החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947. ובנוסף, בהסכמי שביתת הנשק ברודוס מ 1949 שרטטנו על גוף האדם, "קו ירוק", כפעולה של קטיעת אברים מן הגוף ומסירתם לערבים שבאו לשדוד את כל הגוף ולהשמידנו. הלב שהוא ירושלים ובתוכה הר הבית, הפלא ופלא חצינו לשניים. נס רפואי. ומאז, הרופאים משדלים ומעודדים את הגוף לתפקד ולפעול בבחינת ניסוי ביולוגי חדש ומתוחכם. מאז ימי האל-כימאים לא קמו רופאי אליל מתוחכמים.

ב-1947 ניתנה הזדמנות לרופאים לדחות בתוקף את קבלת המחלה. ב-1949 סברו הרופאים  שמצאו דרך גאונית, שהגוף יתפקד כשהוא מחולק, שהגוף יפעל כשחלקים שלו בידיים של ערבים וחלקים האחרים בידיים של יהודים. רפואת חלם מודרנית חדשה.

כשהגוף מקרטע, רועד, משתעל, נחנק ונשנק, אלו המלחמות והמאבק הקיומי שלנו, המציאו הרופאים תרופת אנטיביוטיקה אחלה. שם התרופה: צבא ההגנה לישראל. השם המסחרי, צה"ל. זה קרוב ל-60 שנה הרופאים מפתחים את התרופה הזו, משכללים אותה, מחזקים אותה ומשקיעים מיליארדים כדי שהיא תפעל על גוף קרוע ומרוטש. תוצאות? תשפטו אתם.

תולעים ומזיקים רבים באים מבחוץ ותוקפים את הגוף: חמאס, חיזבאללה, אל קאעידה, איראן, מדינות ערב, איסלאם פונדמנטליסטי ומגזרים גדולים בעולם הנוצרי. כולם נמשכים לגוף החולה. האנטיביוטיקה מועילה? למי יש תשובה.

גם כשמזריקים את האנטיביוטיקה, צועקים מבחוץ על הרופאים: "זה לא מידתי", "זה מחוץ לפרופורציה", "זה לא אנושי", "זה לא מוסרי", "נוגד את זכויות האדם וחירותו", "פושעי מלחמה" ועוד ועוד.

הרופאים, בכל מעשיהם, מנהלים מדיניות קבועה של "אין הכרעה". לכן הם בנו והקימו תזמורת של תקשורת וכוהני תרבות הזויים כדי להפיח רוח וחיים בגוף מחולק ודווי, וככל שהכשל הרפואי נמשך ומתעצם כך התזמורת עולה ורועשת יותר ויותר, וכוהני התרבות ממשיכים עם המנטרות הקבועות שלהם. "מתנחלים", "כיבוש", "החזרת שטחים", "שלום" ואין שלום, רק המלודיה של התזמורת ברקע.

התזמורת והכוהנים מנגנים בכל מיני ואריאציות. פעמים נגניה עומדים על הראש, פעמים שוכבים על הצד. פעמים דופקים חזק בפחים, פעמים תוכניות אלק שלום, פעמים תוכנית "ג'נבה", פעמים אוסלו. ואין תועלת. לעזאזל, למה הגוף ממשיך לא להגיב. אהה! מצאנו את הסיבה! בגלל כיבוש. בגלל מתנחלים. נמלים מסוממות. מי כותב את התווים למנגינות של התזמורת. 
 
יש קהל רב הצועק: "זו לא תזמורת!", "זו מכשלה!", "זו עבודה זרה!", "זה שירות לתולעים ומזיקים!".

ואין מקשיב.

כקול זועק במדבר צייה ושממה. נעימת התזמורת ואמרות השפר של כוהני התרבות ממשיכים. מתנגנים ומתנגנים.

לקחו מתנחלים, חס וחלילה אל תגידו מתיישבים, הרסו בתיהם, וזרקו אותם מפינת חמד בארץ ישראל, בתקווה שהגוף יפעל ויראה סימני חיים. באו המזיקים וזרקו ארס "קסאמים" ו"קטיושות" ותובעים את כל הגוף, כאילו הם יכולים להחיותו כביכול.

מחנה שינקין חוזר ואומר, ניתן לערבים עוד ועוד חלקים אולי הגוף יחלים ויחזור לחיים בריאים ואנו נמשיך בנהנתנות שלנו. המחנה הלאומי אומר: לא, אין לתת לערבים חלקים מהגוף, אלא מה שניתן יש לקחת בחזרה. כשהגוף כולו בידינו, אז הוא יבריא. שפטו אתם, איזה מחנה צודק.

גוף המוחזק על ידי שתי ישויות עוינות לא יתפקד. חבל על הזמן. חבל על ההשקעה. חבל על הכוחות והמאמצים. אז איך לשחרר את הגוף מידיהם של הערבים. זו השאלה הכי גדולה. למי יש פתרונים? איפה השיבר?

כשהמדובר בהקצאת תקציבים, כל בר דעת מבין שגוף מחולק בולע פי שניים או פי שלושה או אפילו יותר כספים מאשר גוף שלם ובריא. לכן המדינה מתמודדת שנים רבות בבעיות תקציב.

נהר מים אינו מתקיים בזכות עצמו. יש לו מקור מים שמקיים אותו. המקור הוא החלטת החלוקה האומללה מ-1947. היא כל כך אומללה ועקומה שבגללה מימי הנהר עכורים, מזוהמים ומצחינים, מהולים בדם חיילינו הצעירים, הרעננים והיקרים. ואנו שטים ושטים בנהר ומחפשים אפילו שעה אחת של שלום ומנוחה, ואין. והתזמורת מנגנת: "דו רה מי פה סול, מתנחלים כיבוש, דו רה מי פה סול".

זה עשרות שנים, הרופאים הפוליטיים שלנו והציבור כולו מגלגלים חוטמיהם בעפר ומקשקשים בקומקום. מחפשים את המטבע בכל מיני מקומות שונים ומשונים, כשהמטבע נמצא מתחת לאף. רבותי, לא יעזרו כל התמרונים. לא ניתן לחלק את הגוף של ארץ ישראל לשתי ישויות מדיניות עוינות.


האומנם במעשי חלם מעוותים איבדנו עצמאות ליהודים במולדתנו היחידה, ואנו ממשיכים לקשקש בסירים, עוד ועוד. איך הפכנו לקטנים ונמוכים
כל מעשינו מאז הקמת המדינה הם בבחינת "לעייל פילא בקופא דמחטא". זה לא ילך. כמה ניסויים נעשה בעם שלנו כדי להיווכח שזה לא עובד.

מי שלא מסוגל לראות במבט אחד ורחב את הכיוון והמגמה של כל תמונת האירועים והתרחישים ב-60 השנה האחרונות לא יוכל להבין לתוך איזו סיטואציה של מחלה קשה ובלתי אפשרית התגלגלנו.

אין טעם להמשיך ולומר "אין פרטנר". יש לומר: "אף פעם לא יהיה פרטנר". טעות לראות במערכת היחסים עם מצרים וירדן כ"שלום". הן מנהלות איתנו הסכם אי לוחמה כהמשך לשביתת הנשק מ-1949, לא מתוך אהבת ציון, אלא מתוך אינטרס מובהק שלהן.
 
האומנם במעשי חלם מעוותים איבדנו עצמאות ליהודים במולדתנו היחידה, ואנו ממשיכים לקשקש בסירים, עוד ועוד. איך הפכנו לקטנים ונמוכים. לסמרטוטים דמינו. קיווינו לבנות בית שלישי אבל בגלל מחלה שהזרקנו, איבדנו אדמת מולדת יקרה.

הבאנו חורבן על עצמנו עוד בטרם נולדה המדינה.