מצעד "הגאווה"

אין זה כבוד גדול ובוודאי שלא גאווה

ד"ר אריה בכרך , כ"ח בתשרי תשס"ז

ד"ר אריה בכרך
ד"ר אריה בכרך
באדיבות המשפחה

קהילת ההומולסבים מתכננת "מצעד גאווה" בירושלים. מעבר לגילויי הפריצות ההפקרות וההתרסה המטומטמת הכרוכים במצעד זה, מעורר שם המצעד שאלות קשות.


ודאי שמצבם זה אינו טוב, אינו ראוי ובוודאי שאיננו נורמאלי, אם כן מה מקום ל"גאווה"? נכון, יש מקום להתחשב במצבם ואולי אין מקום והצדקה להענישם, אבל המרחק בין הדרישה להתחשבות לבין "גאווה" הוא גדול, גדול מאוד
גם לדעתם של הלוקים בתסמונת הזו, התופעה ודאי איננה נורמאלית. קשה להתעלם מהעובדה שההומואים הללו באו לעולם רק בגלל העובדה שהוריהם לא סבלו מתסמונת זו. כך, ודאי שמצבם זה אינו טוב, אינו ראוי ובוודאי שאיננו נורמאלי, אם כן מה מקום ל"גאווה"?  נכון, יש מקום להתחשב במצבם ואולי אין מקום והצדקה להענישם, אבל המרחק בין הדרישה להתחשבות לבין "גאווה" הוא גדול, גדול מאוד.

כיצד היה הציבור מגיב אם בית החולים לחולי נפש היה מוציא את החוסים בו: הסכיזופרנים, הדכאוניים, חולי המניה למיניהם והנרקמונים למצעד גאווה? גם חולי הנפש אינם אשמים במצבם. אין זו בושה להיות חולה נפש בדיוק כפי שאין זו בושה להיות חולה סוכרת, אבל אין זה כבוד גדול ובוודאי שלא גאווה.

מארגני המצעד ואלו המתכוננים לצעוד בו, הרי שמעבר לכך שכדאי להם לעבור טיפול גמילה מסטיותיהם, כדאי שגם יטופלו על ידי פסיכיאטר שיטפל ב"גאוותם".

זה לא יפה להיות בעל גאווה.

יחד עם זאת, העובדה שהמשטרה איננה נחפזת לאסור את קיום המצעד בטענה של "שמירה על שלום הציבור" נראית מעט משונה, בעיקר מפני שהמצעד האחרון הסתיים באירוע דקירה מצער. ואם יטענו ההומואים שזו כניעה לאלימות, כדאי להזכיר להם שעל פי "חוק המקומות הקדושים וחופש הפולחן" ולפי פסיקת בג"ץ, יש להתיר ליהודים להתפלל על הר הבית. המשטרה אוסרת תפילות יהודים רק מתוך כניעה לאלימות של הערבים. כנראה שיש כניעה ויש כניעה. כניעה לאלימות של ערבים זה בעצם רק גילוי התחשבות, זו סובלנות ופתיחות, אבל כניעה ליהודים זו כניעה מבישה שאותה יש למנוע.

והיה אם יצעד ה"מצעד" ואם יהיו בו גילויי אלימות תחול האחריות על ראשי המשטרה. כדאי למנוע זאת לפני הצורך בהקמת ועדת חקירה.