רוסיה הדמוקרטית

שלא נצפה שרוסיה תמנע את פצצת האטום האירנית.

אורי אליצור , כ"ט בתשרי תשס"ז

דעות אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה

הנשיא פוטין כולו חיוכים, והוא אפילו מתלוצץ עם אורחיו ושולח צ'פחה ידידותית לנשיא קצב, ואהוד אולמרט מחזיר מחוות ידידות ומדבר על הבנה ושיתוף פעולה, אבל כולם יודעים שמאחורי הנימוסים די קר במוסקבה באוקטובר. טילי הנ"ט, הרובים והקטיושות של החיזבאללה עושים דרך מפותלת מאוד עד שהם מגיעים לידי המחבל שיורה בנו, אבל הדרך הזו מתחילה ברוסיה, ואילו הנשיא הרוסי היה מאוד מעוניין שישראל לא תיפגע, הוא היה יכול לעצור את האספקה הזו. הבעיה היא שהוא לא מעוניין. הוא מתחמק באלגנטיות, מערפל ניסוחים וממשיך לבחוש בביצת הטרור במזרח התיכון. וזו רק העננה הקטנה, לא בגלל זה אהוד אולמרט נסע לשם. הבעיה הגדולה היא איראן והגרעין. פוטין לא משתוקק לראות פצצת אטום בידי האייתולות של טהראן, אבל מכל המדינות הדמוקרטיות נראה שרוסיה תהיה זו שתזדעזע הכי פחות כאשר האפשרות הזאת תתממש.


פוטין לא משתוקק לראות פצצת אטום בידי האייתולות של טהראן, אבל מכל המדינות הדמוקרטיות נראה שרוסיה תהיה זו שתזדעזע הכי פחות כאשר האפשרות הזאת תתממש
וזה לא לגמרי מתיישב עם תיאורית שרנסקי האומרת שגבול הדמוקרטיה הוא הקו הברור המבדיל בין הטובים לרעים בעולם. רוסיה הדמוקרטית של פוטין יותר ויותר נראית בצד של הרעים. היא דמוקרטית, אבל מתחילה להזכיר את רוסיה הסובייטית של ברז'נייב, גם במעלליה ובחישותיה בכל מיני ביצות של טרור ברחבי העולם וגם בכל מיני דברים אפלים שמתרחשים בתוכה בין השלטון ובין מתנגדיו, זו לא רק הערה לוויכוח אינטלקטואלי עם הספר של שרנסקי. הספר הזה מונח באופן מטפורי, ואולי גם כפשוטו, על שולחנו של הנשיא בוש, ואמונתו של בוש בתיאורית המשטר הדמוקרטי כמבדיל בלעדי בין חושך לאור, היא הכוח המניע מאחורי המהלכים הבינלאומיים הגדולים שמתרחשים בעולם בשנים האחרונות.

הדמוקרטיות הערביות

בוש דיבר השבוע בחיבה אבהית על "הדמוקרטיה הצעירה" של עיראק, הוא אמר שאסור לנו לנטוש אותה לפני שתתייצב ותתבגר ותעמוד על הרגליים של עצמה. קשה לי שלא לחוש אהדה לרומנטיקה האמריקנית התמימה הזו, לאמונה הפשוטה בערכים הדמוקרטיים, להתעקשות של בוש להאמין בטוב למרות הלעג של כל הציניקנים והחכמולוגים. אבל באותו שבוע התפרסם בכל העיתונים הנתון המדהים שמאז פרוץ המלחמה בעיראק נהרגו שם בפעולות איבה 65 אלף אזרחים, בממוצע של  100 אזרחים  בכל יום.

עיראק היא מדינה דמוקרטית, היו בה בחירות חופשיות, חשאיות, אמיתיות. המוני אנשים באו להצביע, לא הכריחו אף אחד ולא מנעו מאף אחד, משקיפים מכל העולם וחיילים אמריקנים שמרו על הסדר והיושר. נבחר פרלמנט, נכתבה חוקה, עשו עליה משאל עם. יש ממשלה נבחרת ויש צבא חוקי ועיתונות חופשית. מי אמר שלא יכולה להיות דמוקרטיה ערבית? יש רק בעיה אחת: אזרחיה של המדינה הדמוקרטית הזו הורגים זה את זה בסיטונות. סונים נגד שיעים, שיעים נגד כורדים וכורדים נגד סונים קיצונים ונגד סונים מתונים. מבחן הדמוקרטיה כמבדיל בין אור לחושך לא פועל כאן. בוש אומר שזה מפני שהיא "צעירה", ואני, תסלחו לי, קצת מפקפק בזה.

עיראק היא לא הניסיון הראשון להקים מדינה ערבית דמוקרטית. אני זוכר לפחות שלוש דוגמאות קודמות. הוותיקה שבהן היא לבנון שהייתה במשך שנים המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם הערבי וגם המדינה המסוכסכת והקרועה ביותר בעולם הערבי. מלחמות אזרחים השתוללו שם עשרות בשנים ומאות אלפי אנשים נהרגו בהן. רפיק חרירי שנרצח לאחרונה בפיצוץ מכונית תופת לא היה המנהיג הבכיר היחיד שחוסל בידי מתנגדיו. זה סיכון קבוע וידוע של כל מי שנכנס שם לחיים הפוליטיים.

השנייה בתור הייתה אלג'יר, בשנים הראשונות לעצמאותה שלטה בה כת צבאית שהתחייבה מראש להנהיג בבוא היום בחירות דמוקרטיות, ועמדה בדיבורה. הסיבוב הראשון של הבחירות התקיים כדת וכדין, ומאז ועד היום, בערך 20 שנה, משתוללת שם מלחמת אזרחים שאיש לא מבין בדיוק מי בה נגד מי, ואיך אפשר להפסיק אותה.

הדמוקרטיה הפלשתינית

הדוגמא השלישית היא הרשות הפלשתינית. כאשר העולם סוף סוף הבין שערפאת הוא שקרן חלקלק שלא רק שאיננו נלחם בטרור, אלא יוזם את הטרור ותומך בו, אמר העולם לפלשתינים: מספיק עם הבלופים. אנחנו רוצים לראות אצלכם בחירות דמוקרטיות אמיתיות וחופשיות, וממשלה נבחרת וחוקית.


הלוואי שהדמוקרטיה הייתה באמת תרופת הקסם הבלעדית למצבו של האדם. היה הרבה יותר קל ככה, אבל העובדות אומרות שהחיים יותר מורכבים
והפלשתינים שמעו ועשו, ויצא העגל הזה. הבחירות היו חופשיות והתנהלו ביושר, האזרחים השתתפו בהן בהתלהבות, העיתונות הייתה חופשית וביקורתית, והתוצאה: מלחמה בין הפתח והחמאס, התערערות של כל השלטון, התפוררות של המשק והכלכלה, עד כדי כך שאפילו הם כבר מודים שלא הכיבוש אשם במצבם ולא המתנחלים, אלא הפלונטר הפנימי שלהם עצמם.

הלוואי שהדמוקרטיה הייתה באמת תרופת הקסם הבלעדית למצבו של האדם. היה הרבה יותר קל ככה, אבל העובדות אומרות שהחיים יותר מורכבים. הרוח הקרה שנשבה מרוסיה במאה ה-20 לא בהכרח נבעה מהעובדה שרוסיה הייתה קומוניסטית ודיקטטורית, היא נושבת גם מרוסיה הדמוקרטית ואצל הערבים זה נראה כמעט הפוך: המדינות הדמוקרטיות הן הכי פחות יציבות והכי הרבה שטופות בדם ובמלחמות.

סמואל הנטינגטון, מדען מדינה ממוצא אמריקאי, אומר שהעניין הוא לא התנגשות בין משטרים, אלא בין ציוויליזציות, אולי. שמיר אמר שהערבים הם אותם ערבים והים אותו ים.

אני רק אומר שכדאי לדעת שזה לא פשוט.