חולמת להיות אימא

"חולמת" על בית וילדים מאז שאני זוכרת את עצמי.

תגיות: גוש קטיף
הסופר הרב יוסף אליהו , ב' בחשון תשס"ז

בפינות הקרובות נביא מן התגובות למאמר "בעוד הפרי בשל" (המאמר הופיע במדור זה) על תופעת הרווקות המבוגרת. בהמשך לתגובות וכן בעקבות תוכנית בנושא זה שהוגשה ברדיו "מורשת", בשלהי אלול תשס"ו נוצר קשר עם כ-30 רווקים או רווקות מכל רחבי הארץ שייצגו קשת רחבה של דמויות, השכלה ועיסוק. התמונה הכואבת שנתגלתה הביאה אותי לפנות למרן הראשון לציון הגר"מ אליהו שליט"א ובעקבותיו דבריו יזמנו רעייתי ואני פגישות, עם חלק מהם, לשיחות שבין שעה ל-5 שעות.

ומהי המסקנה לאחר כחודשיים של עיסוק ממוקד בנושא? המסקנה היא שהמצב הוא חמור ממה ששיערנו קודם. כציבור שהקיום הלאומי יקר לו עלינו לעצור רגע ולהפנים עמוק-עמוק שלא מדובר בתופעה חד-פעמית, כפי שאולי אנו מרגיעים את עצמנו, אין זה נגיף שהגיח לפתע ופגע במי שנולדו בשנתון מסוים (כמחלת הפוֹליוֹ, שפגעה בילידי שנות ה-50), לפנינו תופעה ששורשיה נעוצים ביסוד התרבות החדשה והמוחצת שאנו חיים בה. ומכיוון שככל הנראה כרגע תרבות זו רק תלך ותתפתח, תלך ותתעצם, תקיף אותנו מכל עבר ותתקיף מכל מכשיר – פירוש הדבר הוא שאחוז הרווקים המבוגרים באוכלוסייה רק ילך ויגדל בשנים הקרובות.

הדרך לשינוי המצב היא: חינוך והכשרה ובעיקר, בגיל החינוך. וכפי שעושים כיום בעניין תאונות הדרכים: כיוון שהתברר שרוב היושבים בכיתה יהיו נהגים בעתיד, הוחלט שכבר בבית הספר ילמדו מהי נהיגה נכונה ומהן יתרונותיה, המורה-לנהיגה יהיה חלק מצוות המורים של ביה"ס. וכך צריך להיות גם בנישואין: כיוון שכל היושבים בכיתה אמורים להתחתן, היינו צריכים להקים את "הרשות הלאומית לנישואין" שעובדיה ישקדו על פיתוח חומרים למערכת החינוך, כולל תשדירי פרסומת, שיבהירו: מהם נישואין? מהו הגיל המומלץ? מה חשוב ואין להתפשר עליו, מה נתון לשיקול אישי ומהו עניין חסר כל ערך, למרות שבסרטים הוא המודגש ביותר. השדכנית ויועץ הנישואין חייבים להיות חלק מצוות המורים, לפחות בחינוך העל-יסודי.


מה שבולט בדבריהם של רווקים או רווקות רבים הוא המוטו של סיפרנו "סוד הנישואין": יחסי איש ואישה הם גם בבואה וגם שורש ליחסי עם ישראל והקב"ה. קִרבה נכונה בין איש ואישה גורמת לקרבה מקבילה בין הקב"ה וישראל, וגם חלילה להיפך: כשאדם אינו מוצא את בן-זוגו, תחושתו היא שהוא גם אינו מוצא את אלוקיו
לאחרונה, פורסמו ב"הצופה" מאמרים אודות נישואין בגיל צעיר. הנטייה הכללית הייתה בעד, אך הודגש שיש לכך מחיר של קושי כלכלי ש"נופל" על ההורים.

ובכן, ראשית: גם קושי כלכלי מקורו בחינוך מגיל צעיר. נערה שהורגלה לאכול יום- יום בבית הוריה קורנפלקס, פירכיות אורז וגבינות מעודנות, וקנתה בכל חודשיים בגד יקר אכן תחוש "רע" כשבעלה הצעיר לא יוכל לספק לה את אלה בשנים הראשונות, בהן עדיין אינו משתכר כהוריה המבוססים. אומנם יש הורים ש"פותרים" בעיה זו בדרך הבאה: "דואגים" שהבן או הבת יתחתנו רק עם מישהו ממשפחה אמידה. ברוב המקרים הללו הערכים האחרים: דת, אישיות ועוד נדחקים באופן טבעי למקום השני ומטה.

הדרך המומלצת יותר היא לחשוב בעת הקניות במרכול על כך שלא נוכל לדעת מה יהיה המצב הכלכלי בביתם של בננו או בתנו. כסף, בניגוד למידות טובות, גם איננו דבר נצחי. חינוך עקיף זה שנעביר לצעירים שלא להיגרר אחר כל מה שרואים בחנות ובפרסומת יהיה בבחינת "סיוע כלכלי קבוע" לכל החיים. אמרה לנו אישה בת 50, שהתגרשה בעת שהייתה אם לשישה ילדים, שהיא מודה כיום להוריה שלימדו אותה מהי כלכלה נכונה. אך מעבר לכך: הורה אינו צריך לחשוש מסיוע (סביר) לילד שמתחתן בצעירותו. ומדוע? כי עליו לזכור מהי האפשרות השנייה.

וכאן נאמר באחריות מלאה: דחיית הנישואין לצורך השכלה, ביסוס כלכלי וכו' היא לא פחות מאשר משחק ב"רולטה-הרוסית" של הרווקות... היש הורה שיעודד את בנו להשתתף במשחק כזה גם אם יש סיכוי להרוויח בו כסף רב, כשיש "רק" 12% סיכוי שיפלט כדור?! אם כן במה שונה אפוא דחיית הנישואין למטרות "חיוביות" כשיש 12% סיכוי שהבן יכנס למלכודת הרווקות בה יגסוס באיטיות עשרות שנים מול עיני הוריו...? לכן, גם אם נסכים לרגע שאין זה נורא "לדחות מעט" את הנישואין לגיל 23-24,  אך מי יערוב לכך שכשיתחילו להיפגש בגיל זה, הם אכן יתחתנו מיד? והרי אם לא ימצאו את מבוקשם (שהלך ו"שודרג" ב5- השנים שחלפו...) ויגיעו לגיל 26-27  הריהם כבר במערבולת המסוכנת של הרווקים הבוגרים.
הוא אשר אמרנו: משחק ברולטה-רוסית.

סיפרה רואת-חשבון לא נשואה, בת 38 שרוצה בכל מאודה להתחתן:

"בתחילת שנות העשרים שלי הייתי עסוקה בלימודים, אחר כך נאבקתי להשיג עבודה, להקים משרד עצמאי וכו' - כי לא רציתי שמה שהשקעתי במיטב שנותיי יהיה לחינם. במשך השנים הללו נפגשתי אומנם, אבל לא יכולתי להתרכז בעניין הזה ברצינות. ופתאום, יום אחד, "גילית"' שאני בת 29".

תגובתה הכואבת של יפית ל"בעוד הפרי בשל" מייצגת בנות רבות כמותה:

"אני רווקה, בת 31, כמהה להתחתן..."חולמת" על בית וילדים מאז שאני זוכרת את עצמי. יצא לי לקרוא את מאמרי הרב על הרווקים וזה פשוט מדהים כמה הרב צודק, וכמה הדברים קולעים למה שקורה בשטח, ולְהרגשתנו כרווקים. מי יכול להבין את הבדידות הנוראה? את הפגישות שיוצאים מהן עם המון תסכול כי בגיל זה אנשים "סתם" מפגישים בין בני זוג בתקווה שייצא משהו. לצערי, השנה יצאתי עם בחורים שאת רובם ככולם אפשר להגדיר כ"סוג ב'". אני חושבת על כך שלפני עשר שנים פסלתי בחורים ממש "על שטויות" והיום אני משלמת על כך.

אין לי אימון בשדכנים. הלכתי לרבים והם רק פגעו בי בכל מיני צורות. מה שהכי עצוב הוא שכל הממסד הרבני ואנשי החינוך מודעים למצב, ולא עושים כלום כדי לשנות. אני "חולמת" בהקיץ על בית וילדים, אך לצערי אחרי הבחורים האחרונים שיצאתי איתם, התחלתי לחשוב שאולי ה' רומז לי להרים ידיים ולא לנסות יותר. אני רוצה להישאר דתייה וברור לי שאני רוצה להקים בית דתי, אבל אני מרגישה שאין לי תקשורת עם ריבונו של עולם.

הלכתי ל"תיקונים", לרבנים ולקברי צדיקים, אבל כאילו שלמעלה לא מקשיבים. אני עייפה נפשית ולא מסוגלת להתפלל עוד... הייתי מוכנה לוותר על המון בחיי, אבל לא על התענוג הגדול להיות אימא, מבחינתי, זהו העונש הגדול ביותר שיכולתי לקבל מה': לא להיות אימא. אומרים שכשאדם מגיע לשפל-שבשפל, ה' מרים אותו. לצערי הרב, אצלי זה לא קרה. אני מקווה שהרב מבין את הרגשתי, ושיידע מה לענות. כי מניסיון רבנים מתחמקים משאלות מורכבות כאלו, ולא מבינים אחר כך מדוע אנשים עוזבים את הדת ומתאכזבים ממנה. (לא שאני רוצה לעזוב, אבל אני מבינה את אלה שעזבו). בברכה: יפית שרוצה להיות אימא ולצאת מעולם הבדידות.

מה שבולט בדבריהם של רווקים או רווקות רבים הוא המוטו של סיפרנו "סוד הנישואין": יחסי איש ואישה הם גם בבואה וגם שורש ליחסי עם ישראל והקב"ה. קִרבה נכונה בין איש ואישה גורמת לקרבה מקבילה בין הקב"ה וישראל, וגם חלילה להיפך: כשאדם אינו מוצא את בן-זוגו, תחושתו היא שהוא גם אינו מוצא את אלוקיו.