האולטרה לייט והאולטרה שמאלני

הם משוכנעים שאם אצלם העולם הפוך, אז ככה גם אצלנו.

משה פייגלין , ד' בחשון תשס"ז

ח"כ משה פייגלין
ח"כ משה פייגלין
צילום: פלאש 90

השכם בבוקר אני מדווש במעלה ובמורדות הרי השומרון. מזמן נואשתי מרכיבה קבוצתית או אפילו סתם ממציאת שותף לחוויה. זה סוג של שיגעון שבשעות הללו קשה למצוא לו קופצים, אבל לאחרונה החל להצטרף אלי בחור צעיר ממני ב 20 שנה: מורעל אמיתי על העניין, ומדי פעם אנו רוכבים יחדיו, כלומר אני מנסה איכשהו לשמור איתו על קשר עין כשהוא כבר בראש ההר.


אז נפגשנו השכם ביום שישי, העמסנו את האופניים אל תוך הג'אמפי הישנה שלי וירדנו לחורשים. בדרך צלצל הנייד של חברי. מחשבותיי היו נתונות למפגש עם הרוכבים בחורשים
ביום חמישי שעבר הוא הציע לי להצטרף למחרת לקבוצת רוכבים ביער חורשים, הסכמתי. "חורשים" זה אומנם לא הרי השומרון, אבל למה לא "לרדת אל העם", נטעם פעם איך כל רוכבי ישראל עושים את זה.

אז נפגשנו השכם ביום שישי, העמסנו את האופניים אל תוך הג'אמפי הישנה שלי וירדנו לחורשים. בדרך צלצל הנייד של חברי. מחשבותיי היו נתונות למפגש עם הרוכבים בחורשים: כיצד בדיוק אציג את עצמי, כמה מהר יזהו אותי, האם לגלוש לפוליטיקה או לחסום את העניין הזה.

"אוי לא... למה אתה מודיע לי רק עכשיו", קטע קולו המאוכזב של חברי את מחשבותיי. התברר שקרובי משפחה שלו המנסים זה זמן רב לתאם איתו טיסה במטוס האולטרה לייט שלהם מזמינים אותו ממש ברגע זה להצטרף ולהגיע למנחת, אי שם באזור השרון.
 
"אני לא יכול, אני כבר תיאמתי רכיבה עם קבוצה בחורשים, ואני בכלל כאן עם חבר...".

"תעזוב", אמרתי לחברי, "שכח מהרכיבה, אני אקח אותך לשם".

"אתה בטוח שזה בסדר?".

"אין שום בעיה".

"גם אתה תטוס?".

"למה לא, נגוון. במקום לרכב על אופניים נרכב על העננים...".

וכך מצאתי עצמי בבוקר יום שישי מגלגל "מכסחות דשא מעופפות" שנדחסו אל תוך "האנגר" שכנראה שימש בעבר כלול תרנגולות, ומנסה להגיע אל האולטרה לייט "שלנו", אבל קצת הקדמתי את המאוחר.

עוד בדרך תפס לפתע חברי את ראשו. "אוי", הוא אמר, "אני לא יודע אם זה ילך". "הם מה זה שמאלנים, כלומר האבא". "הבן שמאלני כזה רגוע אבל האבא, אני מקווה שאיכשהו תסתדרו".
"אל תדאג", אמרתי לו, "אני בכל זאת לא לגמרי חדש בעניין הזה, יהיה בסדר. זה רק יעשה את כל העסק מעניין יותר...".

הגענו אל המנחת לפי הוראות האב, הבן ורוח האולטרה לייט. את שרוול הרוח הכתום, כזה שיש בכל מנחת מסוקים, זיהיתי מיד. אבל את מסלול הנחיתה לא הצלחתי בשום אופן למצוא. במקום היו רק שדות חקלאיים, ולקח לי קצת זמן להבין ששביל הטרקטורים המכוסה עשבים, עליו אני עומד, הוא הוא מסלול הנחיתה.

חיכינו לאב ולבן שעמדו להגיע בכל רגע מתל-אביב. בינתיים הגיע זוג זקנים, האחד כבן שמונים והשני כבן 70. הם גלגלו החוצה את האולטרה שלהם, עלו על סרבלי טיסה ואופס, הם כבר עושים לולאות באוויר. "אתה נראה לי מוכר", אמר הצעיר באחת הנחיתות. "אני פייגלין מהטלוויזיה", אמרתי לו. "אה כן", הוא הנהן בראשו, "בסוף אתה תצליח, כי אתה אומר את האמת". זה כנראה לריכוך המכה הצפויה בקרוב, אמרתי לעצמי.

החבר'ה הגיעו, הם היו חביבים מאוד. "הבאת את כל הישיבה?", שאל האב את חברי,  בעוד הבן מתחיל לטרוח על הכנת המטוס. חשבתי שהוא זיהה אותי ובכך מסתכמת הבעת תחושותיו, אז פשוט התעלמתי מהעניין ועזרתי לגלגל ולדחוף את המריצות המכונפות הללו. הבן שהוא הפריק האמיתי, לקח את חברי לסיבוב הראשון. "קצת סוער היום", הוא אמר, "אבל זה כל הכיף, בעצם...". הם התגלגלו אל קצה ה"מסלול" ותוך כמה שניות הצטרפו אל הזקנים שבאוויר.


"אתה יודע", אמרתי לו, "הבעיה עם השמאל היא שזה לא ממש אידיאולוגיה אלא מן סוג של מחלה, מי שחולה בה מתנתק מן המציאות
נותרתי עם האב בלול התרנגולות. חשבתי שהוא יטרוף אותי, אבל התברר שה"זאב" הוא באמת "סבתא" חביבה. הוא היה מאוד נחמד וחשף בפני את כל סודות הזן ואומנות אחזקת האולטרה לייט".

"האמת", אמרתי לו, "פעם היה לי הרבה חשק לדברים האלה, אבל היום אופניים זה בהחלט מספיק לי. העבודה  היום-יומית מספקת לי את כל כמות האדרנלין שאני צריך...".

"במה אתה עוסק"? שאלה "סבתא".

"אופס", אמרתי לעצמי. מסתבר שטעיתי, הוא בכלל לא קלט עם מי הוא מדבר.

"אני פייגלין, בטח שמעת פעם עלי", ניסיתי להעביר במהירות את הנושא.

פניה של "סבתא" השתנו והיא הפכה למין זאב מזדקן שפקח זוג עיניים משתאות.

"זה אתה החרא!?", הוא שאל.

זה היה במין חצי בדיחה כזה, ובכל זאת הרגשתי שאם אני לא מגלגל מיד את הרימון הזה בחזרה לשולח, לא יישאר בסיס משותף של כבוד הדדי שיאפשר דיבור. אז בניגוד מוחלט לסגנוני החזרתי מיד לעברו: לא, זה אתה החרא!".

ואז התחלנו לדבר. כלומר הוא דיבר ואני הקשבתי. ממילא אי אפשר היה לעצור אותו. הבן אדם הוא בכלל אחיין של אחת הדמויות הרבניות הנערצות ביותר בציונות הדתית. הוא התפקר בגיל 15, התחבר בנעוריו לחבורת "מצפן", התמסטל והתחשש איתם (כהגדרתו) עד לשד עצמותיו, וספג את התיאוריות השמאלניות הקיצוניות ביותר, כבר בשנות השישים.

"אני אתיאיסט", הוא אמר. "אתה יש לך את האלוקים שלך, ואת התנ"ך שלך ושום דבר לא יזיז אותך" . "אני יודע בדיוק מה אתה רוצה, אתה רוצה לעשות פה מדינת הלכה". "אני רוצה מדינה מודרנית, אבל אתה מצד אחד והערבים מצד שני, לא נותנים לזה לקרות" . "אני שונא ערבים בדיוק כמוך ובגלל זה אני רוצה להיפרד מהם, אבל אתה מתעקש לערבב אותם איתי". "אני לא מוכן למות בשביל הדת שלך" , " אני שונא ערבים ומרוקאים".

ניסיתי מדי פעם להשחיל מילה, אבל זה היה ממש בלתי אפשרי. כשהוא אמר שהוא רוצה מדינה מודרנית, הצלחתי לשאול אותו: "למה פה?", אז הוא עצר לשנייה את שטף הדיבור ואמר לי: "מז'תומרת?, כי נולדתי פה". "ובשביל זה לדפוק את הבן שלך במקום המסוכן הזה?", שאלתי. "יש כל כך הרבה מדינות מודרניות בלי ערבים ואחמדיניג'אדים וכל זה...".

הוא התעצבן. "תבין", הוא אמר לי, "שה'נולדתי פה' הזה הוא בשבילי כמו האלוקים בשבילך...". היה לי קשה להבין, אבל זרמתי עם זה. כבר הבנתי שדיון של ממש לא יהיה פה היום. מה הטעם לנסות ולהסביר לאיש שאני בכלל לא מדבר על מדינת הלכה מכיוון שאין חיה כזו, מה הטעם לדבר על חופש אמיתי כשהאיש מודה, ודי בגאווה, שהוא בעצם פשיסט, מה הטעם לנסות ולדבר על בעיות הביטחון כשהאיש לא רק מסביר את עמדותיו, אלא גם טורח להציג את עמדותיי עוד לפני ששמע אותן.

בשלב מסוים הצטרף לשיחה אחד הזקנים שירד בינתיים מן השמיים. הוא דווקא ניסה לעצור את שטף דיבורו של חברנו, מה שאפשר לי לנצל את ההזדמנות ולומר משפט. "אתה יודע", אמרתי לו, "הבעיה עם השמאל היא שזה לא ממש אידיאולוגיה אלא מן סוג של מחלה, מי שחולה בה מתנתק מן המציאות. זה בכלל לא משנה מה אגיד, או כמה המציאות תחזור ותפריך את כל הנחותיך, אתה אף פעם לא תיתן לעובדות לקלקל לך את התיאוריה. אתה בעצם יותר דתי ופנאט מהחרדי המטורלל ביותר במאה שערים. עוד לא נתקלתי בחרדי שאי אפשר לנהל איתו דיון של ממש על כל נושא, אתה לעומת זאת אטום לחלוטין. זה נכון שהאמונה באלוקים והתנ"ך הם נקודות המוצא שלי, אני לא רק מודה בזה אלא גם גאה בזה, אבל אני יכול לקבל שעבורך האמונה שלי אינה יכולה להיות נקודת מוצא, ולנהל איתך דיון על בסיס הנחות היסוד שלך. כלומר לנסות ולהוכיח לך שאת המטרות שלך שהם אכן אינן המטרות שלי.  אינך יכול להשיג בדרך שאתה מציע, אבל בלי שאתה נכנע לכללי הלוגיקה הבסיסיים אין אפשרות להתחיל כלל בדיון... ".
 
"מה הפתרון שלך?", שאל אותו הטייס הזקן.
 
"אנחנו צריכים לסגת מיד לגבולות 67, לתת לפליטים שלהם את הבתים של המתנחלים ולהתחיל מחדש".

"ואם הם יתקפו אותך מאותם גבולות?", שאל הזקן.

"או אז נשמיד אותם עד הסוף".

"אז למה אתה לא עושה את זה היום בעזה?", הקשה הזקן, "הרי עשינו שם בדיוק את מה שאמרת, והם יורים קסאמים וחוטפים חיילים.  למה לא משמידים אותם עכשיו עד הסוף?".

בתגובה החל האיש להתרחק מאיתנו בצעדים של ייאוש וכעס.

"תשים לב, אמר לו הזקן, אתה מתנהג בדיוק כפי שתיאר משה. אתה לא מתמודד עם המציאות".

למזלנו נחת בינתיים האולטרה לייט וקטע את השיחה שהחלה להתדרדר. האב פנה בחיוך לחברי שניסה להתאושש מן הטיול בשמיים הסוערים. "תגיד! מה הבאת לנו!". "יאללה עכשיו תורך", הוא פנה לעברי".  "תשמע", הוא זרק לבנו בזמן שחבשתי את קסדת הטייסים, "יש לך עכשיו הזדמנות היסטורית. איך שאתה ממריא, אתה זורק את פייגלין מהמטוס".

הבן דווקא נראה חביב ורגוע. האולטרה רץ כמה מטרים בין גבשושיות הבוץ וקפץ לשמיים, נפנפנו לשלום לחברה על הקרקע תוך שהאב מסמן בכל כוחו לבנו עם הבוהן כלפי האדמה לאמור: זרוק אותו,  זרוק אותו...

לא פחדתי שיזרוק אותי, אבל פחדתי שמזג האוויר יזרוק את שנינו. הבן הציע לי לאחוז בסטיק, ואני כטייס ותיק ומנוסה נעניתי מיד להצעה. "מעל טייבה תיקח שמאלה, הוא אמר לי, "הם יורים לפעמים". וכך עם לא מעט חשש הטסתי את הצעצוע הזה. זו בהחלט הייתה חוויה בלתי רגילה שהקפיצות והנפילות בתוך כיסי האוויר העצימו אותה. לקראת הנחיתה שאל אותי הבן אם לא אכפת לי שיעשה כמה תרגילים אווירונאוטיים מעל המסלול, "אין בעיה", השבתי לו, "אני מודה לאלוקים שציפי אשתי לא רואה אותי עכשיו". הארץ התגלגלה לכיוון השמיים וכל העסק הזה התחולל בגובה נמוך מאוד.

כנראה שהייתי צריך את ההיפוך הזה, כי פתאום הבנתי משהו שאף פעם לא חשבתי עליו קודם. נחתנו.

"נו איך היה", שאל האב בחביבות.

"תראה", השתעשעתי קצת על חשבונו. "בגלל שנתת לי לטוס במטוס שלך ולא זרקת אותי", "כן" הוא חייך, חיבקתי את כתפו והמשכתי, "אז כשנקים פה מדינת הלכה ונזרוק את כל השמאלנים למכתש הקטן עם חוט תיל למעלה". "נו...", "אז כשנזרוק לכם בננות מלמעלה, אני אדאג שיכוונו אליך את הבשלות ביותר...". צחקנו ונפרדנו לשלום.

"אתה עוד תצטער שלא זרקת אותי", אמרתי לו, ספק ברצינות ספק בצחוק.


"אתה יודע למה הם כל כך מפחדים ממני", אמרתי לחברי. "למה?". "זה בכלל לא העניין הזה של מדינת הלכה", זה משהו הרבה יותר בסיסי ואין שום אפשרות להעמידם על טעותם
"אני יודע", הוא השיב הרבה יותר ברצינות מאשר בצחוק.

נסענו הביתה.

"אתה יודע למה הם כל כך מפחדים ממני", אמרתי לחברי. "למה?". "זה בכלל לא העניין הזה של מדינת הלכה", זה משהו הרבה יותר בסיסי ואין שום אפשרות להעמידם על טעותם. הם משוכנעים שאם אצלם העולם הפוך, אז ככה זה גם אצלנו. הם משוכנעים שכשאנחנו נהיה בשלטון אנחנו נעשה להם בדיוק את מה שהם עשו לנו. הם חושבים שנקצץ להם את הפיאות (או הקוקואים), נחטוף להם את הילדים ונשלח אותם למוסדות תורניים. הם חוששים שהבג"ץ יהיה כולו רבנים ומתנחלים, שנעצור אותם במעצרים מנהליים, שנגרש אותם, נחריב אותם, נחרים להם את הטלוויזיות ונסתום להם את הפיות. הם פשוט משליכים את עצמם עלינו...". רק כשדיברתי בשפה הזו הוא נרגע. כשחזרנו, עוד הספקנו לרכב בשומרון.

אולטרה לייט זה כיף, אבל אין כמו אופניים.