כאבו של דני

לא רק הבנות חשות בסבל הרווקות.

הסופר הרב יוסף אליהו , ט"ז בחשון תשס"ז

למי שחשב שרק בנות חשות בסבל הרווקות, הנה מכתבו של דני שהיה אולי התגובה הקשה ביותר שהגיעה. מה שטוענות הבנות בצורה מעודנת יותר, הופך אצל דני לצעקה גדולה עד מאוד: הציבור לא מסייע לרווקים בסבלם.


ראשית, יש גם רווקים טובים מאוד בגיל מבוגר, אך בעיקר רצוני לכתוב על החברה שלא עוזרת. כולם דואגים לעצמם, כולל הרבנים והאנשים ה"טובים" שאיתם אני לומד ומתפלל
נאמר מראש: אין ספק שהתמונה העגומה שמתאר דני (שאף היא רק חלק ממה שכתב...), אינה מתארת את המצב בכלל הציבור הדתי, אך לאחר מחשבה הוחלט שטוב יהיה אם תישמע זעקתו כדי שגם העושים יתעוררו לגלות שאפשר לעשות יותר.

"לכבוד הרב יוסף שלום.

קראתי את המאמר שלך "בעוד הפרי בשל", וברצוני להגיב עליו:

ראשית, יש גם רווקים טובים מאוד בגיל מבוגר, אך בעיקר רצוני לכתוב על החברה שלא עוזרת. כולם דואגים לעצמם, כולל הרבנים והאנשים ה"טובים" שאיתם אני לומד ומתפלל. וכמו שכתבת: ללא סיוע - אי אפשר להתחתן.

אני גר בעיר קטנה, חילונית, עם ריכוז דתי גדול; בתי כנסת לרוב, כוללים, ישיבות ושיעורי ערב. אבי נפטר בהיותי בן 14 ואני משתדל לעשות הכל בכוחי ובתפילות לה', אבל זה לא צולח בידי. לכן אני מקווה שהסביבה תעזור, אך זה לא קורה. לעיתים אני שואל את עצמי: האם זהו העם היהודי שהתקיים לאורך השנים? האם יתכן שכל העלונים, כולל העלון שאתה כותב בו, מתארים יהדות שבעצם לא קיימת? לאור מצבי, קשה לי להאמין לסיפורים על רב שעוזר לתלמידיו ולצאן מרעיתו, זה נראה לי דמיון פורה. מה שאני רואה הוא שאף אחד לא שם לב לאף אחד. אנשים דואגים לכבודם, למעמד שלהם ולמשפחתם בלבד (אפילו אותו אחד שכתבת עליו שהתקשר בקשר לאחיות שלו. הוא לא דאג להם שנים ו"פתאום" נזכר. האם אין זו בושה?).

אביא מספר דוגמאות לחוסר העזרה:

א. יש רב שהוא מקורב אלי מאוד, רב וראש ישיבה. מעולם הוא לא הכיר לי בחורה, ואפילו לא שואל מה קורה איתי. כשאנחנו נפגשים, הוא מיד מברך אותי כדי שלא אדבר. זאת שיטה מאוד ידועה: "לסתום את הפה" של השני עם ברכה (אני כותב זאת ומתפוצץ בתוכי). פעם באה אליו בחורה כדי לעשות התרת-נדרים, כשהיא הלכה, ניגשתי אליו ושאלתי אודותיה אבל הוא דחה אותי ב"היא יותר גדולה ממך".

יום אחד לקחתי אותו בטרמפ. הוא ישב במכונית שלי ודיבר בטלפון קרוב לעשרים דקות עם איש שגר רחוק. הוא הדריך אותו בדיוק מה לעשות וכו', אבל אותי, שמסיע אותו, הוא אפילו לא שואל לשלומי. כשהוא חולה, הוא אומר לי: "בוא צדיק תברך אותי". נסעתי לאוּמן עם שני פתקים ארוכים שלו לברכה. אני מברך אותו בכל יום בתפילה שלי, ומה הוא עושה עבורי? בראש השנה הוא ניגש ואמר לי (כדי שלא אקפיד עליו): "אתה יודע כמה שאני אוהב אותך!".

ב. הייתי לפני ארבע שנים אצל דיין ידוע שהכרתי בצעירותי, וביקשתי ממנו עזרה בשידוך. הוא העביר אותי לרב אחר שאמר לי לקרוא "תהילים"... באתי אליו שוב לפני כמה חודשים, ואז הוא אמר לי מיד: "אני זוכר אותך" – והמשיך בדרכו.
...

כשמתחתנים בגיל צעיר, ה"בעיה" קטנה ונסתרת ובן-הזוג שלנו הוא צעיר ותמים מכדי להבחין בה... אך כשחיים לבד עד גיל 30-35 ללא בן-זוג קרוב שמיתן אותה, הרי שה"בעיה" גדלה והתפתחה
אז זהו כבוד הרב. תודה רבה שקראת עד כה. זה הרבה בשבילי במצבי כיום, ותודה על המאמרים שלך. במכתב שלי יש הרבה זעם, אני יודע. מי שקורא זאת יכול לחשוב שאני לא נורמאלי ואולי לכן מתרחקים ממני. אני רווק עם לב טוב, בן 38, גבוה ונאה, ובעל שני תוארים באלקטרוניקה, ואילו הם אגוצנטרים שחיים כביכול בדרך התורה הקדושה. אני כותב את הדברים בעצם לעצמי: סיכום חיים אומללים עם חברה לא אכפתית שאני חי בה. אין צורך שתכתוב בעלון על מה שכתבתי כי הרבנים בלאו-הכי לא קוראים עלונים".

אכן, גם אם יש להשיב דבר-מה, הפה נאלם אל מול הצער הנורא. האומנם יש רק "דני" אחד כזה בארץ או שמא כפי שאומרת הסטטיסטיקה: כל אדם שמגיב מייצג רבים כמוהו שמסיבות שונות לא הגיעו לִתגובה פעילה? ראשית, דני, לא אמרנו שאין רווקים טובים בגיל מבוגר, חלילה. כתבנו שלכל אדם, כולל נשוי, יש "בעיה" כלשהי (הקפדנו לכתוב בכל פעם: "בעיה", במרכאות).

כשמתחתנים בגיל צעיר ה"בעיה" קטנה ונסתרת ובן-הזוג שלנו הוא צעיר ותמים מכדי להבחין בה... אך כשחיים לבד עד גיל 30-35 ללא בן-זוג קרוב שמיתן אותה, הרי שה"בעיה" גדלה והתפתחה והנפגשים בגיל זה שהם כבר בוגרים ובעלי חוכמת חיים רואים אותה מיד, זה אצל זו... במצב כזה, מה הפלא שקשה להתחתן?

ולעיקר דבריך על חוסר העזרה מצד הרבנים והציבור, בעזרת ה' בשבוע הבא.