לקדושת רשות הרבים

זהו מאבק עיצוב דמותה של רשות הרבים הציבורית.

הרב יובל שרלו , ט"ז בחשון תשס"ז

הרב יובל שרלו
הרב יובל שרלו
צילום: דוברות צֹהר

המאבק נגד המצעד אינו מאבק נגד זכויות הפרט והאפשרות לבחור. זהו מאבק עיצוב דמותה של רשות הרבים הציבורית. הקמת מדינת ישראל לא נועדה לאפשר מקום מקלט בטוח ליהודים בלבד, כי אם לעצב מדינה יהודית בה ייעשה המאמץ לגשר בין עולמות שונים וסותרים, ובעיקר בין דמוקרטיה וזכויות הפרט לבין עיצוב ציבורי של מדינה יהודית. רוב מוחלט של אזרחי המדינה קיבל על עצמו ליצור את הקשר המיוחד שבין "יהודית" ובין "דמוקרטית" על אף הפער שאינו ניתן לגישור במישור הפילוסופי, שכן מדובר בשני מקורות סמכות שונים לחלוטין.


רשות הרבים הציבורית של מדינה יהודית אינה יכולה לשאת בתוכה מצעד המבקש לקעקע את המשפחה היהודית ולתבוע להסיר את בלעדיותה
רשות הרבים הציבורית של מדינה יהודית אינה יכולה לשאת בתוכה מצעד המבקש לקעקע את המשפחה היהודית ולתבוע להסיר את בלעדיותה. קשה עוד לדבר על "מדינה יהודית" אם היא מאפשרת לחלל בעיר הקודש שלה את היסוד המקודש ביותר שלה בחייו האישיים של האדם - המשפחה. העובדה שהנוסח המסורתי של הקמת בית בישראל הוא "הרי את מקודשת לי" מלמד על היחס המיוחד והמקום המרכזי שהמשפחה תופס, ומכאן שזכותה של חברה ואף חובתה שלא לאפשר מצעד כזה בעיר הקודש. זו הסיבה לקריאה החוצה מחנות בעולם הרבני להשתתפות בכל מה שיכול לעצור את המצעד ולהוות לו אלטרנטיבה.

כדי להסיר ספק כלשהו, אדגיש כי המאבק על מניעת המצעד אסור לו שיהיה כרוך באלימות ובוודאי שלא להתקרב אפילו לשפיכות דמים, גם בשל החומרה הנוראה של שפיכות דמים וגם מפני שעיר הקודש נטמאת לא רק בהריסת משפחות כי אם גם בשפיכת דם ברחובותיה. מדובר לא רק בהצהרה אלא בפעילות ממשית לביעור נגע האלימות, המסכן אותנו לא פחות. חובה זה צריכה להתמלא לא רק על ידי בני נוער שכבר התרגלנו להטיל עליהם את משימת ההפגנות, והפגנה בנושא זה אינה בדיוק התחום אליו היינו מבקשים לחשוף אותם, כי אם על ידי הציבור המבוגר המוכן להתמודד ולהיאבק על דמותה הציבורית של רשות הרבים ושל ירושלים עיר הקודש.

גם מבחינה פרקטית מצעד זה מזיק. בשנים האחרונות החל להיווצר דיאלוג המנסה לפלס דרך למי שחש שאין נטייתו מאפשרת לו להקים משפחה מסורתית. דיאלוג זה אינו יכול להתקיים בשעה שנרמסת זהות, וזהותו הקולקטיבית של הרוב נרמסת במצעד זה ברגל גאווה. את המחיר משלמים באופן נורא ולא הוגן אלה המבקשים את פירות הדיאלוג, אך נעשים מזוהים בעל כורחם עם המצעד, וחשים כי מרחיקים אותם מחדש.

בד בבד, ידיהם של הנאבקים במצעד חייבות להיות נקיות. אנו חייבים לבחון בבתינו האם עשינו כל מה שניתן שבשם עולמה של תורה כדי שלא ירמסו שלא בצדק את חייהם של הפרטים. במקום בו התורה אוסרת איסור מוחלט, אין לנו אלא לקבלו באופן מוחלט, ואין פרשת שבוע מתאימה יותר מפרשת העקידה כדי לעסוק בחוויית העקידה הנתבעת מאיתנו לפעמים. ברם, ידינו אינן נקיות במקומות אחרים.

בד בבד עם המאבק לביטול המצעד בוטל כנס הדיינים והרבנים שביקש לכנס כבוד הרב הראשי הרב עמאר הי"ו. כינוס זה נועד להתמודד עם המציאות המרה בה מנוצלת ההלכה על ידי בני עוולה בחסות בית הדין. הדין הקובע כי האיש מגרש ואסור לגרש בעל כורחו (השייך במקורו לדיני איסור והיתר בשולחן ערוך אבן העזר) הפך לכלי מכוער המנוצל לרוב על ידי גברים (ולעיתים על ידי נשים מכוחו של חרם דרבינו גרשום) לסחיטה ודיכוי מכוחו של שולחן ערוך חושן משפט.


כיצד נטען שאנו עושים כל שביכולתנו כדי לגשר בין עיצוב רשות הרבים הציבורית ובין האחריות ההלכתית לחייו של הפרט, בעוד שאנו עוברים על "לא תגורו מפני איש"?
לא די בכך שמציאות זו היא חילול נורא של שמו של הקב"ה העומד לכאורה לצד עושי העוול, עוד היא אחת הסיבות העיקריות להתמוטטות קדושת הנישואין בישראל, ולהזדקקות של רבים רבים לאלטרנטיבות אחרות מאשר הקמת בית כדת משה וישראל. הכנס היה אמור לדון בתופעה ולברר כלים נוספים המאפשרים את הסרת החרפה, והוא לא מתקיים. הכנס היה אמור לחזק את המשפחה היהודית ביודענו כי בשעה שייעשה בה הכל כהלכה וכצדק, ירבו המעמידים את ביתם בדרך זו, והוא לא מתקיים.

אנה נוליך את האחריות לקדושת ההלכה, לעמידה לצד הנרדפת ולעיתים הנרדף, לאחריות להקמת בית בישראל ולהעמדת תורה בצורתה המלאה וההלכתית, וכיצד אנו יכולים לטעון לקדושת רשות הרבים הציבורית בידיים שאינן נקיות מניסיון לפתור את בעיית הפרטים הסובלים ממדיניות דיינית שאינה מחויבת על פי השיטות כולן בהלכה? כיצד נטען שאנו עושים כל שביכולתנו כדי לגשר בין עיצוב רשות הרבים הציבורית ובין האחריות ההלכתית לחייו של הפרט, בעוד שאנו עוברים על "לא תגורו מפני איש"?

שתי הזרועות חייבות לפעול ביחד. זו שעת כושר לאיחוד העולם הרבני כולו סביב שתי המשימות: העמדת רשות הרבים הציבורית על פי ערכי היהדות, לאחר שנעשה הכל כדי שרשות הרבים זו לא תרמוס, במקום שאין זו ההלכה, את חייהם של הפרטים שבה. לו זכינו, היינו פועלים בשני הכיוונים גם יחד, ובונים את תורת ישראל במלואה. עתה אנו נותרים עם עוול הנגרם לעיתים דווקא מכוחה של פרשנות הלכתית שאינה מחויבת, ועם רשות רבים ציבורית שהולך ונעשה קשה יותר ויותר לבנות אותה בדרכו של ישראל סבא.