ימים של בושה

איש איש לעצמו בלי טיפה של סולידאריות חברתית.

יוני גולדבלט-לבב , כ"ח בחשון תשס"ז

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

אני יושב מול הטלוויזיה ומסתכל על התמונות המטרידות שמגיעות משדרות: שיירת אוטובוסים ארוכה שמימן המיליארדר ארקדי גאידמק מגיעה לשדרות ומעמיסה את התושבים המפוחדים במטרה לברוח מהעיר לאילת. הלחץ, הדחף והבריחה ההמונית, במילה אחת – הבושה.


הבושה להיות תושב של מדינת ישראל שהמדינה והצבא הגדולים לא יכולים לספק אפילו את המינימום של הביטחון האישי. הבושה להיות תושב שחי יום-יום תחת צל של קסאמים, שהם לא יותר מאשר צינורות מתכת פרימיטיביים מלאים בחומר נפץ
והתמונות בטלוויזיה אמרו את הכל. הבושה להיות תושב של מדינת ישראל שהמדינה והצבא הגדולים לא יכולים לספק אפילו את המינימום של הביטחון האישי. הבושה להיות תושב שחי יום-יום תחת צל של קסאמים, שהם לא יותר מאשר צינורות מתכת פרימיטיביים מלאים בחומר נפץ. הבושה בידיעה שצבא גדול שמקבל את אחד מהתקציבים הגדולים בעולם המערבי, לא מצליח להתמודד עם כמה מחבלים וצינורות מעופפים.

את אותה הבושה אני בעצמי הרגשתי כשהסתובבתי ברחובות עירי, חיפה, בזמן המלחמה בלבנון, ראיתי את הרחובות הריקים ואת התושבים המפוחדים. על הפחד אפשר עוד היה להתגבר, אבל הכאב האמיתי הוא ההשפלה. הריצה למקלטים מספר פעמים ביום בידיעה שמדינת ישראל לא רוצה לנצח את המלחמה הזו. הירידה מתחת לאדמה כמו חיות מפוחדות בידיעה שתוך כמה ימים יחזור נסראללה לקיים תהלוכות ענק ברחובות ביירות ולהתחמש כאילו כלום לא קרה. ההשפלה היא בידיעה שבירושלים יושבת ממשלה שאמונה על ביטחונך, אבל בפועל דואגת רק להישרדותה שלה.

מי שלא חווה את תחושת ההשפלה הזו לא יוכל להבין את מה שעובר היום על תושבי שדרות.

בשדרות גדל היום דור שלם של ילדים שלא יודע ביטחון מהו. וכשבעוד מספר שנים תבוא המדינה ותבקש מהם להתגייס לצבא כדי להגן על "העורף", שלא תצפה לקבל מהם תשובה חיובית.

גודל הכישלון מתבטא בעיקר בצבא שמן שהצמרת שלו רואה את המדינה דרך הקומה החמישים במגדלים הגדולים והראוותניים בקריה בתל אביב, מול מגדלי עזריאלי. איפה הרשות לפיתוח אמצעי לחימה – רפא"ל? איפה כל התעשיות הביטחוניות שהיו גאוותה של המדינה לאורך השנים? לאן הולכים תקציבים של מיליארדים, ומה הם שווים כאשר ילד קטן בשדרות לא יכול ללכת לבית ספר בשקט בלי לפחד מצינור מעופף שיהרוג אותו בדרך לכיתה?

והתמונות בטלוויזיה אמרו את הכל.  הבושה של ישראלים שמחפשים את המיליארדר שיאפשר להם לברוח באוטובוסים משדרות, ואם היה נותן מטוס, הם היו בורחים לגמרי מהמדינה. כי מדינה שלא יכולה להגן על ישוב יהודי שלא תתפלא כאשר התושבים בורחים לאילת, ואם היו יכולים היו יורדים גם לאמריקה.

העיתונים בסוף השבוע התעסקו בשאלה כיצד זה שגאידמק תמיד מקדים את המדינה ועוזר לתושבים לברוח, אבל השאלה העיקרית הייתה צריכה להיות למה בכלל צריך לברוח? למה המדינה לא מצליחה לתת להם ביטחון וחיים שקטים?

והתמונות בטלוויזיה אמרו את הכל. אם הייתי פלשתיני הייתי יושב מול המרקע, מסתכל בישראלים שבורחים והייתי מצביע בבחירות הבאות שוב לחמאס. כי רק החמאס מצליח להבריח את היהודים מארץ ישראל, ורק האימפוטנטים שיושבים בממשלת ישראל לא יכולים לתת מענה לבושה.

אבל למי איכפת? מי שלא הזיז לו כשירו קטיושות על קריית שמונה, הוא אותו אחד שלא היה לו איכפת כשירו קסאמים על גוש קטיף, הוא אותו אחד שהמשיך לשתות את האספרסו שלו כשירו זילזלים על חיפה והוא אותו אחד שהקסאמים וההרוגים בשדרות לא מפריעים לו. רק הקטיושה הראשונה שישגרו מחורבות עמונה לעבר תל אביב תשנה את כללי המשחק. עד אז הכל יישאר כפי שהיה. וזו השפלה בפני עצמה שיש תושבים במדינה ששווים יותר ויש תושבים שחיים בתחושה שהחיים שלהם "שווים פחות".

ותרשו לי להיות בוטה כדי לחדד ולשים את הדברים על השולחן. הרוב הגדול של מי שחי בתל אביב לא רואה את עיירות הפיתוח ולא ממש איכפת לו מהם. הם שלחו אותם לעיירות הפיתוח כי הם היו רחוקים מהלב והמטרה הייתה שהם גם יהיו רחוקים מעין. היום, המזרחיים בעיירות הפיתוח, העולים החדשים מרוסיה ומאתיופיה הם חגורת הביטחון שמגנה על תל אביב. הם יספגו את הקסאמים, הקטיושות וחגורות הנפץ בזמן שבתל אביב ימשיכו את החיים כרגיל ועוד יריצו עליהם מערכונים בארץ נהדרת. כי במדינת ישראל יש דרג ויש זרג. יש את אלו שחיים בבטחה ויש את אלו שספגו למעלה מאלף קסאמים רק מתחילת השנה. יש כאלו שחוששים לצאת לבית ספר ויש כאלו שלא יוותרו על כוס אספרסו אחת בשביל לצאת ולהפגין למען אחיהם שנהרגים בשדרות.


במקום עם אחד ומאוחד הפכנו לקבוצות קבוצות של אנשים שכל אחד דואג רק לעצמו ולרווחתו האישית. מה שרחוק מהעין רחוק מהלב
הפכנו למדינה אפאתית. איש איש לעצמו בלי טיפה של סולידאריות חברתית או דאגה לזולת.

במקום עם אחד ומאוחד הפכנו לקבוצות קבוצות של אנשים שכל אחד דואג רק לעצמו ולרווחתו האישית. מה שרחוק מהעין רחוק מהלב. זה נכון לגבי האדישות בתל אביב כשיורים קסאמים לשדרות וזה נכון כשבעלי ההון מפטרים עשרות עובדים ואין אף אחד שפוצה פה למענם. היום אין עם יהודי ואין עם ישראלי, יש חברה מפולגת כשכל קבוצה דואגת לאינטרסים שלה, ומי שיכול משריין לו בצד כרטיס טיסה חזרה לגרמניה למקרה שהקסאמים יגיעו גם אליו.

אם מישהו חיפש את הדרך לאבדון צריך רק להסתכל על הנתיב שבו אנחנו הולכים. במצב רגיל הייתי מסיים את המאמר בקריאה להתעוררות של הממשלה, אבל בהכירי את הנפשות הפועלות ובעיקר את ראש הממשלה ושר הביטחון, אין לי טיפה של אופטימיות שההנהגה הנוכחית תציל את המדינה.

נותר רק להתפלל לימים טובים יותר.