"לא שינו את שמם"

החששות הם ערכיים וחינוכיים.

הרב בנימין דה לה פואנטה , כ"ט בחשון תשס"ז

בנימין דה לה פואנטה
בנימין דה לה פואנטה
ערוץ 7


בעיניי, אין ספק שההעדפה של שמות עבריים בעלי משמעויות נפלאות אך חסרי שורשים, על פני השמות שאבותינו חזרו איתם מהגלות הינו תסמין נוסף ל"ישראליות הנאורה" שמנסה להדוף את היהודיות
השבוע פורסם שהשמות הכי נפוצים בקרב הרכים הנימולים בשנה האחרונה הם: נועם ואורי. כשהתוודעתי לידיעה בכלי התקשורת, השתדלתי תחילה לראות את חצי הכוס המלאה. למרות החילון ההולך וגובר והבריחה מערכים בקרב רוב הציבור היהודי בארץ ולמרות הגלובליזציה ואופנת ה"לא עוד הן עם לבדד ישכון", בכל זאת העם ששב לציון עדיין מעדיף שמות עבריים על פני: רוי, בוב, ופיטר. ולא סתם שמות עבריים, אלא שמות עבריים בעלי משמעות יהודית אמיתית של "דרכיה דרכי נועם" ו"ליהודים היתה אורה".
 
המשך הידיעה בדבר השמות הנפוצים קצת העיבה על שמחתי. לאחר הדיווח על השמות העבריים הנפוצים בשנה האחרונה, קריין החדשות בישר שבקרב הערבים אזרחי ישראל השם הכי נפוץ הוא מוחמד. בהתחלה קצת צחקתי, מתוך מחשבה על חוסר מקוריותם של בני-דודינו שמן הסתם מתלבטים אחרי כל לידה אם לקרוא לבנם מוחמד, מחמוד או אחמד. לאחר שהידיעה בשלמותה חלחלה לתודעה שלי, התחלתי להרהר בה יותר.

בהחלט יש כאן תופעה מעניינת. המוסלמים החיים בארצנו מעדיפים על פני כל השמות האחרים שהשפה הערבית העשירה יכולה להציע להם דווקא לקרוא לילדיהם על שם נביאם. לעומת זאת, כנראה שבתת מודע הציבור היהודי בארץ מעדיף להשאיר את נביאיו ואבותיו לזמנים אחרים. הציבור הישראלי מעדיף לשכוח ברגעי הנחת והשמחה שלו את שורשיו שהביאו עליו ייסורים לא מעטים במהלך ההיסטוריה. בינתיים עדיף לאחל, ספק להורים ספק לצאצאיהם, שיהיו חיים נעימים ומלאי אורה. אחרי הכל, אלמלא משה רבנו אולי היינו כולנו יושבים כרגע בקנדה ו"נהנים" מחיים מלאי אורה ונועם.

בעיניי, אין ספק שההעדפה של שמות עבריים בעלי משמעויות נפלאות אך חסרי שורשים, על פני השמות שאבותינו חזרו איתם מהגלות הינו תסמין נוסף ל"ישראליות הנאורה" שמנסה להדוף את היהודיות. בדור הקודם, בעשורים הראשונים למדינה, הציונית החילונית המודרנית האמינה שהיא יכולה לשכתב את התורה ואת דברי ימיה של עמנו כדי שיתאימו לטיפוס החדש של ה"צבר". גישה זו באה לידי ביטוי גם בשמות שאותם אנשים נתנו לילדיהם. כך מצאו עדנה, לתקופה קצרה, כל מיני טיפוסים מפוקפקים מהתנ"ך ששמותיהם נהיו פתאום "אין", כגון: נמרוד ועמרי. בדורנו, דור הפוסט, טיפוס ה"צבר" לא מעניין כבר אף אדם. את מקומו תופס ה"אני ואפסי עוד" ביחד עם כל מיני כמיהות למושגים ערטילאיים של שלום, שלווה ומוסר. מכאן, קצרה מאד הדרך לשמות הפופולאריים: נועם ואורי.
 
לא הייתי טורח ומטריח בכל כך הרבה מילים אם תופעת השמות החדשים הייתה נשארת רק בגבולות הציבור החילוני בארץ. אך לצערי זה מזמן עברה את הגבול וחלחלה עמוק עמוק לתוך הציבור הדתי. בגן הילדים של בני ישנם כעשרים בנים, מתוכם יש אחד ששמו הוא אברהם. אברהם הקטן הוא היחיד בגן שנקרא בשמו של דמות משמעותית מהמקרא. אין בגן אף ילד בשם ישראל, דוד, אליהו, יהושע, משה, אהרן או שמואל. גם שמות השבטים כגון יוסף או ראובן כבר מזמן אבד עליהם הכלח במיניסטרים הדתי-לאומי.

אני מאמין שתופעה זו בציבור הדתי איננה נובעת מאותה ריקנות ערכית שקיימת בציבור החילוני.

ואף על פי כן יש בעיניי חששות גדולים בכל הנוגע לתופעה זו. החשש הראשון הוא חשש חינוכי. כשהגננת בגן הילדים של בני מלמדת את הילדים בפעם הראשונה בחייהם אודות אברהם אבינו, אני מלמד את בני להיות גאה בשמו וללמוד היטב מדברי הגננת כדי שהוא יוכל בבוא היום ללכת בדרכו של אברהם אבינו.

אני מאמין שגם הילדים האחרים בגן יכולים להזדהות ביתר קלות עם שם שהם מכירים מחיי היום יום בגן ושאינם פוגשים בו לראשונה רק בזמן הריכוז (ההוכחה לטענה זו היא כנראה שמות הילדים הניתנים בספרות לילדים, שמלבד להסתדר עם החרוזים הינם בדרך כלל שמות מקובלים בקרב האוכלוסייה). ילד שנפגש עם שמות של גיבורי עמו בחיי היום יום יבין בצורה אינטואיטיבית שהדמות בסיפור של הגננת היא דמות חיובית, גם אם הוא לא קלט את כל פרטי הסיפור. אחרת, ייקח לילד זמן להבין שיש הבדל יסודי בין הדמות בשם יצחק לדמות בשם אבימלך. 

החשש האחר הוא חשש ערכי. אומנם, לא הריקנות מערכים הביאה לשינוי האופנה בקריאת שמות לילדים בציבור שלנו, אך החשש בעיניי הוא בכיוון ההפוך. ילד שנקרא בשמו של אחד מאבותיו או אחד מגיבורי עמנו יידע, אינטואיטיבית שעליו לשאוף לגדול ולהיות ממשיך דרכו של הדמות שבשמו הוא נקרא. המטרה של אותו ילד כבר מסומנת, והוא רק צריך למצוא את הדרכים להגיע אליה. ילד בעל שם התלוש מהעבר יהיה חסר הדחף הפנימי להיות ממשיך העבר. כמובן שאין זה אומר שהוא בהכרח לא יגדל לתפארת עמו ובוראו, לכל היותר יכול להיות שיהיה לו מעט יותר קשה לבנות את אותו האינטואיציה שיש לילד בעל השם העתיק.

באם חשש זה קיים לגבי ילד פרטי, בוודאי שהחשש יגבר עשרת מונים בחברה שלמה שהחליטה ללכת אחרי צו האופנה ולזנוח את השמות המסורתיים.


בשלב זה עלי להסיר ספק מליבו של הקורא ולהצהיר שלא ערכתי מחקרים ותצפיות בנושא, והנני כותב אך ורק מסברת ראשי ומהרהורי ליבי
בשלב זה עלי להסיר ספק מליבו של הקורא ולהצהיר שלא ערכתי מחקרים ותצפיות בנושא, והנני כותב אך ורק מסברת ראשי ומהרהורי ליבי. כמו כן ידוע לי שככל שהקהילה היא יותר תורנית, התופעה שאליה אני מתייחס קיימת במימדים מצומצמים יותר.

לרוב טוענים בפניי החולקים על דעתי ששינוי המגמה בקריאת השמות הוא מבורך וזה מוכיח שהעם חזר לראות בשפה העברית את שפת אימו. לדעתם, טבעי הדבר שמתוך האהבה העזה לשפת הקודש, הציבור יחפש אחר שמות חדשים תוך שימוש באוצר המילים העשיר של השפה. בכל התנ"ך כולו, אומרים אותם האנשים, תמצא רק במקומות מועטים מאוד שמות אנשים שחוזרים על עצמם. האם לא היה זה הקב"ה שציווה את אברהם לקרוא לילדיו בשמות בעלי משמעות: "כי שמע אלקים אל קול הנער", "וקראת את שמו יצחק", שואלים אותי. לטענה זו אין לי תשובה ניצחת. אני מזכיר לאותם אנשים שכשעמנו זכה לשיבת ציון בדורנו עלו לארץ יהודים מכל קצוות תבל ומשה מגרוזיה פגש במשה מתימן, במשה הייקה, במשה הפלוני ובמשה המרוקאי. ואז אני מוסיף ואומר לו: אתה הרי תקים משפחה גדולה בעזרת ה', האם הסברה שלך כל כך חזקה יותר משלי שלא ראוי לפחות בשמו של ילד אחד לחשוש לדעתי?!