עוד קצת על רגישות ונחישות

כל התעודות מעוצבות ביבושת, ותחת הסמלים המתבקשים.

שמעון כהן , א' בכסלו תשס"ז

שמעון כהן
שמעון כהן
צילום: עצמי

זהו סיפור קטן על נדב (שם בדוי).


נדב הוא תושב אחד הישובים ביהודה ושומרון, חשמלאי במקצועו, יהודי חביב ובלתי מזיק בעליל, למרות ש... אין דרך אחרת לומר את זה בעדינות, הוא מתנחל
נדב הוא תושב אחד הישובים ביהודה ושומרון, חשמלאי במקצועו, יהודי חביב ובלתי מזיק בעליל, למרות ש... אין דרך אחרת לומר את זה בעדינות, הוא מתנחל.

לפני כמה ימים קיבלה החברה, שבה עובד נדב, הזמנה לעבודות חשמל מסוימות באחד מבסיסי צה"ל הפזורים באזור מגוריו. משך תקופה לא מבוטלת היה נדב מגיע מדי בוקר לבסיס לעבוד, פירק מרכבו את ארגז הכלים, דילג בקלילות במדרגות במבנה המשרדים רחב הידיים ופנה במסדרון הארוך, הצבוע כדרכם של מסדרונות צבאיים בצבעי אדמה, אל הנקודה בה המתינו לו חוטי החשמל, קופסאות הפלסטיק ושאר הפריטים שרק חשמלאים מומחים יודעים מה הם, ועל שום מה הם.

עד כאן הכל בסדר, כמעט. אין לו לנדב ידידנו תלונות על השכר, גם לא על הפסקות הקפה בכוסות הפלסטיק הכחולות או האוכלוסייה הלבושה ירוק. הבעיה התעוררה בכל פעם שהרים נדב את עיניו מחיבורי החוטים והפלאייר שבידיו. בכל פעם שכזו ראה מול עיניו על קירות המסדרון תעודות הוקרה ממוסגרות שהוענקו ליחידה, כולן מרעיפות שבח והלל למפקדיה, שריה ויועציה של היחידה על תפקודם המהיר, היעיל, המוצלח, הנפלא והנערץ במבצע... ה"התנתקות". כל התעודות מעוצבות ביבושת, ותחת הסמלים המתבקשים. הן מנוסחות בצבאיות מרשימה ומעוררת כבוד: "וזאת לתעודה כי ...".

"כל הקירות שם מלאים", מספר נדב. "במקום תמונות כל מה שיש להם שם זה את התעודות האלה על ההשתתפות ב'התנתקות'... כאילו מדובר באיזה קרב מופת שהם השתתפו בו, ועכשיו מציגים שם לראווה את כל תעודות הכבוד האלה על ההשתתפות בו. זה שיגע אותי".

שאלתו של נדב היא אחת משתי שאלות שיש להכות בהן על קודקוד מפקדים בצה"ל: האם זו הרגישות או הנחישות שמביאה אתכם לתלות את שלטי ההוקרה הללו על ההשתתפות במבצע שקרע את העם הזה לגזרים, גזרים שאיחויים לא נראה באופק? מה בדיוק אמור לחשוב חייל, שדעותיו משום מה אינן תואמות את המיעוט תומך העקירה, כשהוא רואה את מפקדיו וקציניו מתפארים בשותפות משמעותית וראויה "לשבח", במעשה שאותו הוא רואה כאסון לאומי והיסטורי? ומה לדעתכם, קצינים נכבדים, עלול לחשוב חייל שהוא עצמו ומשפחתו נעקרו מאחד הישובים באותם ימים מרים ונמהרים, לאחר שבלע הרבה גולות רוק בשעה שהחליט לשים את כל משקעי העבר והטראומות מאחור, ורגליו חלפו בשערי הבקו"ם, והנה הוא עומד כעת, שנה אחרי, מול תעודות הוקרה והערכה שכאלה למפקדיו?

אני שוב שואל: האם רגישות או נחישות היא שהביאה את אותם קצינים להעדיף את התעודות הללו על פני תמונות נוף בעשרה שקלים מהתחנה המרכזית?

אבל יש כאן שאלה נוספת, ואני ממש לא יודע איזו שאלה חמורה יותר: מכיוון שסיפורו של נדב אינו היחיד, הגיעו אלינו דיווחים נוספים גם על חיילים מעקורי קטיף שמצאו את עצמם עומדים במשרד מפקד הבסיס בו הם משרתים מול תעודות "הערכה" דומות.

אז במטותא מכם קצינים נכבדים, שאלה קטנה: אני מרשה לעצמי לשער שאם הייתם שותפים למבצע שהוגדר במהותו ככישלון בקרב, הייתם מעדיפים להצניע את ההשתתפות הזו. את התעודות שמזכירות את הקשר שלכם לאירוע, אם אכן הייתם מקבלים כאלה, הייתם טומנים מן הסתם במגירה רחוקה ונשכחת, נועלים ומשתדלים לשכוח היכן שמתם את המפתח. אז מה קפץ בראשכם שהחלטתם ששותפותיכם במבצע העקירה, ההרס, החורבן, עידוד הטרור והחידלון הציוני הזה היא שותפות שראוי להתכבד ולהתהדר בה?

האם באמת תליתם את התעודות הממוסגרות הללו, לקחתם צעד אחורה והבטתם בהן בסיפוק גאה, אולי אפילו מלמלתם לעצמכם משהו כמו "סוף-סוף הבאנו קצת כבוד ליחידה"? קשה לי להאמין שזה מה שעבר לכם בראש. ואולי בעצם אני טועה? אני מבקש להמשיך ולהיות תמים ולחשוב שאתם, קצינים נכבדים, לא חיים על פלנטה נפרדת.


כי אם למרות כל מה שעבר עלינו בשנה האחרונה אתם לא חושבים כך, ואם את העקירה הזו אתם רואים כהישג, רבותי קצינים נכבדים, אני בהחלט מודאג משיקול הדעת שלכם
אתם מתעדכנים מדי בוקר ורואים את העקורים זרוקים בבוץ ובדירות הקרטון המתקלפות. אתם רואים איך הנוער הטוב ביותר שהיה כאן בשישים שנות קיום המדינה הוא הופך למרמס. אתם רואים את הטרור המתעצם על קסאמיו ומרגמותיו. אתם רואים את האיום המתרגש לפתחנו, רואים את הרוגי המלחמה שנפתחה בעקבות העידוד שקיבל החיזבאללה מתאומיו הסיאמיים שבדרום, ועוד ועוד. תרשו לי להאמין שאתם, קצינים נכבדים, רואים את כל אלה ויודעים שגם אם תתעטפו באצטלת ה"אני הייתי רק במעגל החמישי" או בגלימה ה"מקודשת" של ביצוע פקודות בשם קדושת הדמוקרטיה, אבל ברור לכם לפחות שעל השתתפותכם במבצע הזה גאוותכם.

כי אם למרות כל מה שעבר עלינו בשנה האחרונה אתם לא חושבים כך, ואם את העקירה הזו אתם רואים כהישג, רבותי קצינים נכבדים, אני בהחלט מודאג משיקול הדעת שלכם.

אז כמו שנכתב לעיל, אינני יודע מה חמור יותר הרגל הגסה שדורכת על רגשות אחוזים נכבדים מהעם שחש מושפל ונרמס או שמא חוסר היכולת של קציני צה"ל להבין מהו מבצע הראוי לציון ולגאווה, ומה לכלימה ובושה או לפחות להדחקה והשכחה.