"אז למה עוד לא התחתנתי?"

על תופעת הרווקות המאוחרת, ועל דרכים חדשות להעלמתה.

ברק כהן , ז' בכסלו תשס"ז

ברק כהן
ברק כהן
ערוץ 7

מצבו העגום של תחום ההיכרויות בציבור הדתי-לאומי ניכר לעין. היטיבו לבטא זאת רבנים בדבריהם על החבר'ה הנפגשים וחוזרים מתוסכלים, כי הם "מחפשים קדושה כמו זו הקיימת אצל החרדיים, ורומנטיקה כמו זו הקיימת אצל החילוניים...".


בעיה היא דבר שצריך לצמצם ולמצוא לה מענה מהיר ויעיל. לשם כך רבנים ואנשים טובים מפשילים שרוולים ומשקיעים מאמצים רבים ליצור הכרויות בדרכים שונות ומגוונות
ההשתייכות לקצוות שונים גורמת לטלטלה, חוסר ביטחון, חוסר יציבות ואף חוסר כיוון ברור. תופעת הרווקות המאוחרת נתפסת בציבור הרבני כבעיה לכל דבר.

בעיה היא דבר שצריך לצמצם ולמצוא לה מענה מהיר ויעיל. לשם כך רבנים ואנשים טובים מפשילים שרוולים ומשקיעים מאמצים רבים ליצור הכרויות בדרכים שונות ומגוונות. לאחרונה, אף "אמונה - תנועת האישה הדתית-לאומית" יזמה קורס שנועד לחקור את שורשי התופעה ואת הדרכים המתאימות לפתרונה.

גם "הרווקים המאוחרים" עצמם מנסים למצוא מענה למצוקתם. כדי להרגיע אותם, נוטים להשמיע להם אמירות כמו: "המזל שלך פשוט עוד לא הגיע", "בעיתו ובזמנו", "תתפללו על זה חזק יותר", "בקרוב ממש", וכדו'.

האם חשבתם פעם על הקב"ה המזווג זיווגים, מדוע הוא מעכב את זיווגם של רווקים ורווקות בני הציבור הדתי-לאומי? האם תופעת הרווקות המאוחרת היא בעצם תוצאה של החלטה אלוקית לגבי הציבור הדתי-לאומי?

אכן, יש מקום לטעון שבסופו של דבר הרווקות המאוחרת היא תוצאה של החלטה אלוקית, זאת בהישען על דברי הגר"א האומר "שאין להשתדל בענייני שידוכין, שהכל מאיתו יתברך וארבעים יום קודם יצירת הוולד בת-קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני". ובשם הרב אוירבך זצ"ל מובא "שאין הכוונה בדברי הגר"א שלא להשתדל כלל, רק ישתדל פחות ממה שמשתדל בשאר צרכיו". (עיין ילקוט יוסף, שובע שמחות, חלק א' עמ' י"ט).

אך לרבני הציבור הדתי-לאומי הדוגלים בהשתדלות מירבית ובחיפוש דרכים יעילות יותר להתמודד עם התופעה הזו ולכל מי שרוצה לעזור בתחום הזה, להם מיועדים הדברים הבאים:

בעידן הנוכחי אנו עדים לשפע ולמבחר, לצבעוניות ולריגושים. כיום, לחיצת כפתור מאפשרת לנו להשיג דברים שבעבר היינו צריכים להתאמץ הרבה יותר כדי להשיגם. כמו כן, רווחת תפיסה שקשר זוגי נבנה על בסיס תקשורת בין-אישית זורמת ורגש של משיכה הדדית (אחרי שכבר קיימת התאמה בתפיסות העולם התודעתיות).
 
ובכן, כשהנפגשים נותנים מקום רב לבדיקת מידתו של רגש המשיכה בתקופת ההיכרות, וכשעסוקים בבדיקת מידת הזרימה של התקשורת בשיחה שביניהם, וכשבראשם תופסת מקום רב המחשבה ש"אם זה זה – אז ארגיש שזה זה" בלי להתאמץ ליצור תשתית של קשר, אז נוצרת מציאות שבה בחור ובחורה נפגשים ונותנים לרגשות ולהרגשות, לאינטואיציות, לסטיגמות ולבליל של מחשבות והתלבטויות פנימיות להכריע לגבי עתידו של הקשר שלהם.

מה שאני מבקש לטעון בדבריי הוא שחוסר ידע על תהליך יצירתו של קשר זוגי, וחוסר התפתחות בכישורי חיים בשילוב עם ההשתייכות לקצוות שונים בחברה מביא את הנפגשים לבלבול שמחבל ביכולתו של הקשר הזוגי להיבנות.

למה אני מתכוון?

בפגישות מחפשים להרגיש רגש של משיכה הדדית, ביטחון, יציבות של התרגשות, חוששים לשהות במצבים של חוסר ודאות וסימני שאלה, מתקשים לקחת אחריות ולקבל את הזולת כפי שהוא, חוששים מ"להתפשר" ("אולי בן-הזוג הבא יהיה מתאים יותר"), מתקשים לראות את מכלול אישיותו של הזולת ובאים עם סטיגמות וכאבים רגשיים לאור ניסיונות כושלים בעבר.

כמו כן, תהליך קבלת ההחלטות שלהם לגבי עתידו של הקשר מנוהל על ידי מתן משקל רב לחששות (על טעות אפשרית, שמא הזוגיות העתידית לא תצליח), ומנוהל גם על ידי עוורון כלפי משמעותם של מרכיבים שונים בקשר המתפתח (והאמת בעצם היא שמה שרואים משם, בימי הנישואין, לא רואים מכאן, בימי החיפושים...).


ביטחון ביכולת האישית חוסך חששות דמיוניים, התלבטויות שכליות ורגשיות מיותרות, ומאפשר לקבל החלטה הולמת מתוך שיקול דעת ענייני, המתבונן במרכיבי הקשר הנוכחי וביכולת שלו להתפתח ולהבנות כראוי אחרי החתונה
בל נטעה, כישורי חיים הנדרשים ליצירת קשר חסרים גם במגזר החרדי והחילוני, אלא שאצל החרדיים משקלם של כישורי החיים ורגש המשיכה לא משמעותי בתהליך קבלת ההחלטות, ואצל החילוניים אין צורך למהר ולקבל החלטה, כל עוד אפשר לתת לרומנטיקה ולהתאהבות להתפתח ולתפוס מקום רב בקשר הזוגי. מהבחינה הזו, בפגישות מחפשים רומנטיקה כמו זו הקיימת אצל החילוניים ומצפים להרגיש רגש משמעותי של משיכה הדדית, התרגשות והתאהבות, כשבעצם, ציפייה זו לא רלוונטית במסגרת הפגישות, המוגבלת לפגישות נעימות ומצועצעות, שיש בהן שיחה משותפת.

גם אם מנסים לגוון את הפגישות ע"י חוויה משותפת של טיול או ביקור אצל חברים וכדו', עדיין אין בכך חיים משותפים ומלאים עם בן-זוג לאורך תקופה, וכמובן שגם חסר המגע המשותף, הקושר בהתרגשות בין בני זוג.

ובכן, תהליך יצירת קשר דתי-לאומי אכן הוא תהליך מורכב... על הרווקים והרווקות לעבור תהליך המבהיר להם איזה סוג של יצירת קשר הם רואים כמתאים עבורם. עליהם ועל מחנכיהם לעמוד מול השאלה: האם נכון לוותר על אישיותו של השותף לפגישות ועל פוטנציאל היכולת לבנות איתו ביחד בניין שלם, כיוון שמידת הרגש הנוכחי לא תואמת את מידת הרגש המצופה בפגישות? עליהם גם להגיע להבנה שכמו שזוגיות, שותפות ואהבה בחיי נישואין מושפעות ממידת ההשקעה ההדדית בקשר הזוגי, בנתינה הדדית ובאהדה, על אף החיים המשותפים יחדיו, כך תהליך ההיכרות שבפגישות, שבו מידת השותפות נמוכה במיוחד, הוא מוגבל ביכולת לאפשר חוויית התרגשות, אהבה ואפילו רמות מסוימות של מחויבות כלפי השותף לפגישות.

בעזרת אנשי חינוך ואנשים טובים נוספים יש לפתח בהם כישורי חיים הרלוונטיים בתהליך יצירת הקשר:

א. ביטחון בה' המזווג זיווגים, ורוצה שאמצא את זיווגי הנכון לי.

ב. ביטחון באדם, ביכולת האישית לבנות זוגיות איתנה עם הדברים הטובים שכבר מצאתי אצל השותף לפגישות.

ביטחון ביכולת האישית חוסך חששות דמיוניים, התלבטויות שכליות ורגשיות מיותרות, ומאפשר לקבל החלטה הולמת מתוך שיקול דעת ענייני, המתבונן במרכיבי הקשר הנוכחי וביכולת שלו להתפתח ולהבנות כראוי אחרי החתונה.

כמו כן יש לפתח את היכולת להיות מוכנים להשקיע, להתאמץ ביצירת הקשר, ואפילו להיות מוכנים להישאר בעמדה שבה רוצים להרגיש משיכה הדדית, גם אם זה עדיין לא קורה במידה מספקת. אחרת, אם מעל כל המורכבות הזו תמשיך לרחף לה התפיסה ש"פשוט המזל עוד לא הגיע",  וצריך רק לבדוק עד כמה רגש המשיכה המתעתע הוא יציב, אז הרווקות תמשיך, לצערנו, להישאר מאוחרת...