נדיה מטר רצה עם מגאפון בראשי הפגנות עם כריזמה ואנרגיה שעמיר פרץ היה מוכן לשלם הרבה כדי שיהיו לו כאלה.



עם כושר המנהיגות, האומץ והחריפות שיש לאישה הזאת, אם היא הייתה מוכנה להתפשר על עקרונותיה ולשבת עם כולם לחלוקת עוגת השחיתות, היא הייתה מגיעה רחוק ובהחלט הרבה מעבר לסתם חברת כנסת, אבל היא אפילו לא חברת כנסת. אהבתה הגדולה היא ארץ ישראל ובאהבה הזו אין לה פשרות.





יש להודות, לבחורה הזאת יש פה, והפה הזה אינו נותן מנוח לפרקליטות המדינה. נדיה שמשפחתה נפגעה בשואה מעולם לא דיברה אל איש במושגים נאציים

המאמרים שלה ועליה מעוררים תגובות שנאה חריפות יותר מהרגיל, גם איומים ברצח היא כבר קיבלה. הכוח שהיא משדרת דומה לאבן שנזרקת ללול, כל התרנגולות הקונפורמיסטיות המתורגלות לחשוב רק את מה שנצטוו "לחשוב", לא מסוגלות כמקובל אצל תרנגולות לסבול את מעוף העיטים: "מה הם עושים שם למעלה, המטורפים האלה, בגללם עוד נגיע למחבת!..".



לפני החרבת ההתיישבות היא שלחה בפקס את הטקסט הבא ישר לביתו של יונתן בשיא, עם עותקים לתקשורת: "...לא יעזרו כל הצהרותיך יונתן, האמת היא שאתה גרסה מודרנית של היודנראט, בעצם גירסה הרבה יותר נוראה, כי אז בשואה, הדבר נכפה על אותם מנהיגים יהודים על ידי הנאצים, ומאד קשה לנו היום לשפוט אותם. היום אין אף אחד שעומד עם אקדח ליד רקתך ומכריח אותך לשתף פעולה עם הדפורטציה של יהודי גוש קטיף וצפון השומרון...".



יש להודות, לבחורה הזאת יש פה, והפה הזה אינו נותן מנוח לפרקליטות המדינה. נדיה שמשפחתה נפגעה בשואה מעולם לא דיברה אל איש במושגים נאציים. ההשוואה ליודנראט מדברת על התנהגות היהודים הפועלים באופן מאורגן נגד יהודים אחרים, פעם תחת אימת השלטון האפל ופעם בהתנדבות. בעלי דמיון עשיר במיוחד ימצאו כאן אולי האשמה עקיפה בהתנהגות נאצית כלפי הממשלה, אבל אפילו הפרקליטות לא הלכה כל כך רחוק.



הפרקליטות האשימה את נדיה בהעלבתו של יונתן שלא פרש בשיא. מאות אנשים, ביניהם חתן פרס נובל פרופ' ישראל אומן, הביעו הזדהות עם נדיה. שופט בית המשפט השלום בירושלים דוד מינץ פשוט מחק את כתב האישום המופרך הזה.



על כך זכה השפוט במכתב מאת גדעון ספירו שכתיבת מכתבי שטנה לבעלי תפקידים ושליחתם הישר ללשכותיהם היא הבילוי האולטימטיבי שלו. מדי שבוע מוציא הכתבן החרוץ הזה במספר אתרי אינטרנט את מדורו "הסמרטוט האדום" ובו רצף ארוך של מכתבים אלה:



"כמתנחל אתה שותף עם הנאשמת נדיה מטר לפשעי מלחמה ושוד קרקעות העם הפלסטיני", הזדעק ספירו. "בהיותך שופט מתנחל המגבה את הכיבוש וחי בתוכו, אתה מועמד לעמוד למשפט בפני בית הדין הפלילי הלאומי בהאג".

העתק של המכתב נשלח גם לעו"ד של נדיה יורם שפטל, זה דרש מפרקליטות להעמיד את ספירו לדין, מה שכמובן לא קרה. רק לפני מספר שבועות נחקר גדעון ספירו במשטרה בעקבות מכתב שהוא שלח לח"כ אהוד יתום ובו כתב כי הוא מלא הערכה לחברי כנסת מהשמאל העוברים על פני אהוד יתום בכנסת "ואינם מרוצצים את גולגלתו, חרף רצונם האינסטינקטיבי לעשות זאת".

על כך כאמור קיבל ספירו את העונש השמור למיוחסים: הוא נחקר במשטרה, בדומה לח"כים המזדהים עם האויב ונפגשים איתו בביירות ודמשק. כל אלה "נחקרים במשטרה" ועל פי ניסיונו הלא קצר בנושא, בכך מסתיים טיפולן של רשויות החוק בעבריינים האלה.

כתב אישום אחר על פי הסעיף "העלבת עובד ציבור" הוגש לאחרונה נגד הרב אליצור סגל, אשר באתר "מנהיגות יהודית" האשים את הרב הצבאי הראשי ישראל וייס בעבירות על האיסורים מהתורה. כנראה תצטרכו לקרוא את זה עוד פעם כדי להפנים: מדובר בסוגייה הלכתית. הרב סגל הטיח ברב ויס שהלה הפר את איסורי הדת והפרקליטות מתערבת ומבקשת לגזור עונש על הרב סגל.

בברית המועצות היה נהוג לשפוט אנשים בגין "השמצת המשטר הסובייטי" כאשר מילון רוסי-עברי, סידור תפילה וספר על מבצע אנטבה היו מספיקים כדי לייצר כתב אישום. בבית המשפט לא התבקש הקטגור להוכיח שקריאת הספרות הזאת אכן "משמיצה" את ברית המועצות, די היה בכך שהספרים נמצאו ברשותו של הנאשם. בישראל הקטגוריה אינה טורחת להוכיח שההאשמה שהוטחה בבעלי התפקידים אינה נכונה, די בכך שהנאשמים אמרו את מה שהם אמרו.

בפרשת נדיה מטר הפרקליטות מסרבת להיכנע: ב-23.11.06 התקיים דיון בעתירה בבית המשפט המחוזי בירושלים: הפרקליטות מבקשת להחזיר את הדיון לבית משפט השלום, לשופט ממושמע יותר. השופטים במחוזי יתנו את החלטתם במועד המתאים להם.



"אפילו אם אצטרך לשבת על זה בכלא", אמרה נדיה מטר, "אמשיך לזעוק את הדברים קבל עולם: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל על פי תורת ישראל, וכל מי שנותן יד למסירת חבלי מולדת ולגירוש יהודים מראש הממשלה דרך השרים וקציני הצבא עד לפקידים זוטרים, כמו יונתן בשיא, אותם יש להעמיד לדין על בגידה בציונות וביהדו, ועל שיתוף פעולה עם האויב הערבי, אויב ערבי הממשיך בדרכם של הנאצים, להרוג, לאבד ולהשמיד את היהודים".



בינתיים, עת שופטי המחוזי יושבים על המדוכה, יכולים אנשי הפרקליטות להכיר מעט יותר את ההברקות האחרונות מאת מיודענו גדעון ספירו: "בליל ה-9 בנובמבר 1938, כשיהודי גרמניה נמו את שנתם, יזמה ממשלת גרמניה פוגרום ביהודים שהתקבע בהיסטוריה כ"ליל הבדולח". באשמורת הבוקר של ה-8 בנובמבר 2006 כאשר תושבי בית חאנון ברצועת עזה נמו את שנתם, ירה הצבא הישראלי ביוזמת מפקדיו וממשלתו פגזי תותחים על שכונת מגורים של אזרחים שלווים. שם זמני: טבח בית חאנון" .



אני נמנע מלהביע כעת דיעה בשאלה מהם גבולות חופש הביטוי. אני רוצה לדעת מהם הגבולות האלה על פי דעתה של פרקליטות המדינה

אם הפרקליטות תאמר על כך שהאשמה זו נגד כל חיילי צה"ל, מפקדיו והממשלה אכן מפלצתית, אך אינה מכוונת נגד עובד ציבור מסוים ולכן אינה מתאימה לסעיף "העלבת עובד ציבור", כדאי להם לקרוא עוד מיצירותיו של אותו מחבר המכתבים הבלתי נלאה.

אך קודם נבצע גיחה קצרה אל דפי ההיסטוריה (החומר נלקח מ"ויקיפדיה").



"בתאריך 29 במאי 1942, ארבו לוחמי המחתרת הצ'כית יוזף גבצ'יק ויאן קוביש למכוניתו של ריינהרד היידריך, ראש ''המשרד הראשי לבטחון הרייך'' במדינה הכבושה. שני הלוחמים אומנו בבריטניה והוצנחו בדצמבר 1941 בצ'כיה. השניים הצליחו לחסל את הבכיר הנאצי. כנקמה על כך, ביום ‏10 ביוני 1942 הגיעו עשר משאיות עם חיילים גרמנים לכפר לידיצה והטילו עליו סגר. החיילים רצחו ביריות את כל הגברים, 160 במספר. הנשים, 190 במספר, נשלחו אל מחנה הריכוז וההשמדה רבנסברוק. חלקן נרצחו בגאזים וחלקן נספה בשל תנאי המחנה הקשים, רק בודדות שרדו. מאה ילדים נשלחו לתוכנית טיהור הגזע, שנועדה להפוך אותם לגרמנים-ארים. הכפר נשרף ונמחק כליל מעל האדמה".



ומדוע הנושא הזה עולה כאן? מפני שעל פי מה שפירסם בגאווה גדעון ספירו עצמו, בתאריך 19 באוגוסט 2006, הוא הניח על שולחנו של שר הביטחון עמיר פרץ מכתב אשר כלל את השורות האלו: "אימצת אופני חשיבה וענישה המזכירים את הכובש הגרמני במלחמת העולם השניה שמחק כפרים, כמו לידיצ'ה בצ'כיה ואוראדור בצרפת. אישרת לחיל האוויר הישראלי דפוסי פעולה דומים".

אני נמנע מלהביע כעת דיעה בשאלה מהם גבולות חופש הביטוי. אני רוצה לדעת מהם הגבולות האלה על פי דעתה של פרקליטות המדינה, והאם ניתן עוד למצוא איזשהו ערך למושג "מדיניות עקבית" בין כתליו של מה שמכונה במדינת ישראל "החוק והצדק"?