אל תהיה מהמר

התחתני עם האדם המתאים לך גם ללא "הרגשת הלב".

הסופר הרב יוסף אליהו , ח' בכסלו תשס"ז

חייבים להודות: אכן יש מיקרים מיוחדים שבהם הציבור מעדיף שלא להציע הצעות לרווק או לרווקה, זאת לאחר שהציעו לו מספר הצעות שנדחו ללא סיבה הנראית למציע. המציע מקבל רושם שיש לבחור או לבחורה מערך החלטות שגוי שכדי לשנות אותו יש צורך בשעות רבות של שיחות וליווי צמוד. במקרים רבים המציע "נשבר" בכל זאת מעז לתפוס את הבחור לשיחה, אך כשהוא מגלה לאחר שעתיים שהבחור אינו מוכן לרענן את תפיסתו על הנישואין, הוא "מרים ידיים" ומעדיף להפסיק להתעמת עימו.


לצערי, אנו מכירים שלושה רווקים כאלה בגילאי 45-50 שלאור הניסיון איתם, היינו: בנות שהכרנו להם ונדחו ללא סיבה ובעקבות שיחות ארוכות, לא נמליץ בחום להכיר להם בת. תאמרו: מדוע?! וכי מי שאינו חושב כמוך אינו צריך להתחתן?!
לצערי, אנו מכירים שלושה רווקים כאלה בגילאי 45-50 שלאור הניסיון איתם, היינו: בנות שהכרנו להם ונדחו ללא סיבה ובעקבות שיחות ארוכות, לא נמליץ בחום להכיר להם בת. תאמרו: מדוע?! וכי מי שאינו חושב כמוך אינו צריך להתחתן?! ודאי שכן, אלא שמצווה לרחם על כל יהודי, כולל על הרווקות. וכך כתבה אלינו בכאב אחת המגיבות:

"מדוע אין זעקה על כבודן של בנות ישראל שבחורים נפגשים איתן תקופה די ארוכה ולבסוף מנתקים את הקשר מסיבה לא רצינית, ולעיתים אפילו ללא כל סיבה. מי יודע כמה צרות באו על עם ישראל מדמעותיהן של אותן בנות. נראה לי שבישיבות לא מחנכים מספיק את הבחורים לשקול בכובד-ראש ממשי את צעדיהם עם הבנות, ולהבין שבת נפגעת בקלות ובצורה קשה כשמתייחסים אליה בחוסר כבוד".

לכן, הגם שיש לסייע לכל אדם להתחתן, וזכותו המלאה של כל אדם לשאת אישה כטעמו האישי (גם אם טעם זה "כמוס"), אך הציבור אינו חייב לתת יד למהלך שלפי מיטב הכרתו רק יגרום צער מיותר לעוד בחור או בחורה (וכבר הקדשנו מאמר מיוחד בשם "כבודה של בת ישראל" ובו מחאה חריפה על "הרווק מהאינטרנט" המבקש שיכירו לו עוד "בנות נחמדות, למרות שאתם חושבים שאין הרבה סיכוי שיצא מזה משהו").

הנה לדוגמא קטע ממכתבה של רווקה, הכולל הארות חשובות ביותר, על מה שגורם לתופעת הרווקות, אלא שלקראת סוף המכתב הופיע הקטע הבא:

"לדעתי, הבעיה של רוב בני השלושים פלוס קשורה לכך שהם אינם יכולים להתחתן ללא "הרגשת הלב". אודה ולא אבוש שגם אני מחפשת זאת, ואינני מדברת על הרגשה של "רעש וצלצולים" (כמו שחושדים שאנו מחפשים), אלא על תחושה של שייכות וחיבור. כל הבנות שהכרתי התחתנו עם תחושה פנימית כזו, ומדוע זה יגרע חלקי (או חלקו של הבחור שמתחתן איתי)? שמעתי אותן מדברות בִמתיקות על הבחור שלהן לפני שהתארסו, וכשליוויתי אותן לחופה ראיתי את הברק בעיניהן... לכן, למה אשמע כעת לעצתן שמספיקה התאמה שכלית, ו"שלא צריך הרגשה מיוחדת כדי להתחתן"? אני בטוחה שהן אומרות זאת רק לטובתי, מפאת גילי. קרובת משפחתי כבת 40 התחתנה עם רווק בגילה, וסיפרה לי שהתפלאה לגלות שגם בגיל כזה הייתה לה אותה "הרגשת לב" מיוחדת, משמע שזה אכן אפשרי".

ובכן, בת ישראל יקרה: ראשית, תודה על גילוי הלב המאפשר לדון בנקודה זו שהיא אכן נחלת לא מעטים. ושנית: יתכן שאותה "הרגשת לב" שבלעדיה אינך מוכנה לצעוד על השטיח המוביל לחופה, היא רמה של קשר שהכל מסכימים שהוא חייב להיות, אך יתכן גם, אולי, מי יודע שמדובר בתחושה גבוהה של קשר ש:

א. אנו, הנשואים, יודעים שזו באה רק עם הנישואין;.

ב. לא נעים לומר, אבל יתכן שבגילך היא אינה מציאותית כל-כך. את גם אומרת במפורש שחברות שמכירות אותך ודאי אוהבות אותך ורוצות אך בטובתך, מפצירות בך לוותר על אותה "הרגשה פנימית" שיתכן ואיש מלבדך אינו יודע את טיבה. אולי כוונתך לאיזו תחושה שהייתה לך פעם, בגיל 18, כשהכרת מישהו? האם את באמת חושבת שניתן "לשחזר" תחושות נעורים?

מכתבך הארוך נכתב בתבונה רבה וניתח את תופעת הרווקות באופן ממוקד. נסי אפוא להאמין שאותם האומרים לך לוותר על התחושה באמת רוצים בטובתך. נסי להפנים שהשעון הביולוגי מתקתק בקול... שאת עלולה להישאר לא רק ללא "הרגשת הלב", אלא גם ללא בעל, ללא ילדים וללא אחרית ותקווה...

כשאנו מגיעים לצמתים החשובים בחיינו מופיע ה"סיכוי" מימין ומשמאל - ה"סיכון". למשל: אני יכול למכור את ביתי, להשקיע את הכסף בבורסה ש"מצבה כרגע מצוין" ולגרוף הון. סוף-סוף יפתרו חלק גדול מבעיותיי, אך יש גם אפשרות קטנה שאשאר פתאום ללא בית וללא כסף... ה"סיכון" החמור אמור להרתיע אדם שקול מלהיכנס ל"סיכוי" ולהשתעשע במחשבות ש"בעזרת ה' יהיה טוב".

רווק מבוגר מצוי לא אחת בהתלבטות קשה שכמותה חווה המהמר:


אלא שאם את מאמינה באמת ובתמים שתפילות יכולות לבקוע רקיעים ולגרום שיתרחש נס, יש לי עבורך הצעה הרבה יותר הגיונית: התחתני עם האדם המתאים לך גם ללא "הרגשת הלב", והתפללי שהרגשת הלב תתגלה אחרי הנישואין
הוא השקיע כבר את מיטב כספו [שנותיו], אך עדיין לא זכה [מצא]. האם "לצאת" כעת עם המעט שעוד נותר ביד או לנסות "רק עוד סיבוב אחד-אחרון"?

ואנא, אל נא תאמרי בליבך: אנסה "רק" עד גיל 40 ואז אתחתן "מיד", גם ללא "הרגשת הלב", כי לאחרונה דיברנו עם שתי רווקות בנות 48. תופתעי לשמוע ששתיהן לא היו "לחוצות" מדי. האחת סיפרה בעניין איך שהיא "צמודה תמיד" להוראותיו של רב מסוים. נדמה היה מטון דיבורה ש"הבעיה" היא יותר של הרב מאשר שלה, ולכן היא די רגועה כי היא "בידיים טובות". והשנייה סיפרה (כשעלה לדיון נושא הגיל) שקראה בעיתון על מישהי שילדה בגיל 51.

הוי אומר: בכל גיל שנהיה תמיד נחוש צעירים כי יש מבוגרים מאיתנו וממילא המצב "לא אבוד", ולכן אולי בכל זאת תהיה "הרגשת הלב" עם ההוא שסיפרו עליו שהוא מאוד עדין?... תמיד גם תהיה אחת (מני אלף) שטוענת שהשיגה את מבוקשה גם בגיל מבוגר, ומדוע שהנס הזה לא יתרחש גם אצלי?

אלא שאם את מאמינה באמת ובתמים שתפילות יכולות לבקוע רקיעים ולגרום שיתרחש נס, יש לי עבורך הצעה הרבה יותר הגיונית: התחתני עם האדם המתאים לך גם ללא "הרגשת הלב",  והתפללי שהרגשת הלב תתגלה אחרי הנישואין.

האמיני לחברותייך הטובות ולנו של"נס" הזה יש סיכוי הרבה יותר גדול להתרחש.


אפשר להשיג את סיפרו של הרב יוסף אליהו "סוד הנישואין" בטלפון: 6447630 (02), 8693238 (052)