שאלת המיליונים

השטח הזה בידינו ברשות ובסמכות ובהסכמת שני הצדדים.

אורי אליצור , י' בכסלו תשס"ז

אורי אליצור
אורי אליצור
באדיבות המשפחה

נאום אולמרט לא גרם לבן גוריון להתהפך בקברו בנחת, הוא גרם רק עקצוצים של התרגשות דתית למאמינים האדוקים של דת שטחים תמורת שלום, שאחדים מהם מכתיבים את הכותרות הראשיות של התקשורת. אבל אפילו הם כבר יודעים שהנוסחה הזאת תקועה בסמטה ללא מוצא. אי אפשר להקים פה שתי מדינות, הפלשתינים והעולם המוסלמי לא רוצים לתת שלום תמורת יהודה ושומרון, הם לא מכירים ולא יכירו בזכותו של העם היהודי למדינה משלו, וזה פירושה האמיתי של דבקותם הבלתי מתפשרת ב"זכות השיבה". ויתור ישראלי על שטחים לא מביא לשלום ולרגיעה, אלא להיפך לאלימות ולהקצנה. ניסינו שוב ושוב וזו תמיד התוצאה.

מצד שני, ישראל הרי לא יכולה לספח ארבעה מיליון פלשתינים. נכון. ארבעה מיליון, לא. כמה כן? בואו נתחיל מהשאלה הזאת שאף פעם לא חשבנו עליה ברצינות, ולא ניהלנו עליה אפילו ויכוח תיאורטי. כמה פלשתינים אנחנו יכולים לספח בלי לסכן באופן משמעותי את האופי היהודי של ישראל? אני יודע שהתשובה המיידית היא: אף לא אחד. הרי בשביל זה אנחנו מוותרים על השטחים, כדי שלא נצטרך לצרף אלינו אוכלוסיה ערבית נוספת. ובכל זאת אני שואל, כמה אפשר? "אף אחד" היא תשובה קיצונית ולא הגיונית. ארבעה מיליון לא, אז כמה כן? כמה הכי הרבה שאפשר בלי להסתכן. זו שאלת המפתח למי שבאמת רוצה כיוון חשיבה חדש שלא מוביל למבוי הסתום הרגיל.

לחשוב הפוך


אי אפשר להקים פה שתי מדינות, הפלשתינים והעולם המוסלמי לא רוצים לתת שלום תמורת יהודה ושומרון, הם לא מכירים ולא יכירו בזכותו של העם היהודי למדינה משלו, וזה פירושה האמיתי של דבקותם הבלתי מתפשרת ב"זכות השיבה"
התשובה הסבירה היא בין 300 אלף לחצי מיליון. אלה יהיו גבולות הוויכוח, אם סוף סוף נתחיל להתווכח על השאלה העיקרית. זה יעלה את שיעור האזרחים הערבים בישראל מ-18 אחוזים היום עד ל-23 או 26 אחוזים. זה לא אסון מבחינה דמוגרפית יהודית, וזה גם לא ויכוח גדול, כולו שניים או שלושה אחוזים לכאן ולכאן, ותודו שאם זה מה שיביא שלום המחיר כדאי. ואם זה לא יביא ממש שלום, אבל יביא ביטחון ויגדיל באופן משמעותי את סיכויי ההישרדות של המדינה? גם אז זה כדאי. 
 
בקיצור, במקום להמשיך את הוויכוח העקר והחוזר על עצמו עד זוב דם על השטחים שאנחנו מייעדים לנסיגה, ועל היישובים היהודיים שאנחנו מוכנים להרוס, בואו נחשוב הפוך. נסתכל במפה ונתחיל לסמן את הכפרים והיישובים הערביים שאנחנו מוכנים לצרף לישראל. לא מיליונים, לא היסטריה דמוגרפית, רק מה שבגבולות הסביר: כפרים קטנים בבקעת הירדן, יישובים פזורים במדבר יהודה, כפרים ושכונות במערב השומרון, בגוש עציון, בין ירושלים למעלה אדומים. יש כמה עשרות כאלה, לא מאות ושלא תהיה טעות, אני מדבר על צירוף לישראל בלי שום התחכמויות ותרגילי מפא"י: תעודות זהות ישראליות, ביטוח לאומי, אזרחות וזכות הצבעה לכנסת, בלי חוכמות. אני מדבר על כפרים פלשתינים שיהפכו להיות בדיוק כמו כפרים בגליל, ערבים ישראלים לכל דבר. בואו נתחיל להתווכח על השאלה כמה כאלה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו ואלו הם.

די לכיבוש

ואחרי שנתווכח, נתחיל לעשות את זה. הנה אופק מדיני קרוב, בר ביצוע ומודולארי. לזה לא צריך הסכם, לא ועידה בינלאומית ולא משא ומתן מזרח תיכוני אינסופי. יש הסכם בינלאומי חתום שקוראים לו הסכם אוסלו, ובו כתוב שהצדדים מסכימים לכך שאזורי C יהיו בשליטת ישראל עד להסדר הקבע, יאסר ערפאת חתום על זה. אז בינתיים, כל זמן שהסדר הקבע מתמהמה אנחנו לא רוצים להיות כובשים, נמאס לנו. השטח הזה בידינו ברשות ובסמכות ובהסכמת שני הצדדים, ואנחנו רוצים להסדיר את מעמדו באופן שמתאים למדינה דמוקרטית. אם אי פעם נגיע להסדר קבע שיש בו קץ הסכסוך, ויתור על תביעת השיבה, הכרה בזכות העם היהודי למדינה ושלום יציב, נסכים לדון מחדש במעמדם של הכפרים הללו. בינתיים אנחנו מחילים עליהם את החוק הישראלי, הופכים את תושביהם הערבים לישראלים לכל דבר, ואת השטח שעליו הם חיים לשטח לא כבוש, שמבחינתנו מעמדו מוסדר.

הסתכלות על המפה מהכיוון הזה, תפזר את ערפל הסיסמאות והתעמולה ותאיר את פני השטח כמות שהם: אדמת המריבה המכונה "השטחים" מתחלקת לשלושה חלקים: כשבעים אחוזים של יהודה ושומרון הם שטחים כמעט ריקים מאדם, והם היום בשליטה ישראלית מלאה. מלבדם קיימת רצועת עזה, וקיימת רצועת רמאללה, הכוללת את כל ערי ועיירות גב ההר מג'נין ועד הר חברון.

והנה לכם תוכנית מדינית הנובעת כמעט מאליה מתוך קריאת המפה: רצועת עזה היא אזור פלשתיני בזיקה למצרים, רצועת רמאללה היא שטח פלשתיני בזיקה לירדן, והיא תבנה יחד עם ממלכת ירדן איזושהי נוסחה פדרטיבית. נשארו 70 האחוזים הריקים, אדמת העם היהודי שאיש לא התיישב עליה ולא תפס אותה, ולשום מדינה אין עליה בעלות חוקית. הם בידינו בדין ובצדק, ובאופן זמני עד להסדר הקבע, אפילו בהסכמה. נחיל עליהם חוק ומשפט, נעניק בהם זכויות, נתמודד בקטן ובאופן לא מסוכן עם השאלה הדמוגרפית, ונהיה יוזמים ולא נגררים.