ליברמאניה

האומנם השר לעניינים אסטרטגיים הוא כזה אסטרטג דגול?

שרה טיקטינסקי , י"ד בכסלו תשס"ז

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

מה שמזין את הנהירה אחרי ליברמן, זו אותה הכמיהה הציבורית שהעלתה את שרון לשלטון על גלי אהדה עצומים, הכמיהה למנהיג חזק. ליברמן יותר מכל גורם אחר בפוליטיקה הישראלית מתאמץ לשדר שהוא הוא איש הברזל היחידי שמסוגל להתמודד ראש בראש עם נשיא איראן, אחמדיניג'אד.

התחזקותו של ליברמן בסקרים מוכיחה שעם- ישראל לומד לאט, מאוד לאט. מקרה שרון הוא אבן הבוחן לכך. מי שהעלה בזמנו את שרון לשלטון עשה זאת מתוך אמונה שבכוחו למגר את הטרור ולהחזיר הרתעה ליושנה. שרון עלה לשלטון בזמן שהבטיח לעמוד איתן ולא לנהל מו"מ תחת אש. שרון עמד אומנם בדיבורו, מו"מ הוא לא ניהל, אבל הוא ניהל מדיניות של התקפלות חד צדדית. הוא התקפל בעוצמה ובנחישות כאלה, עד שרבים הלכו אחריו שולל ופירשו את תהליך "ההתנתקות" כהכתבת מהלכים, נטילת היוזמה המדינית לידינו, ועוד פרשנויות רוויות הכחשה עצמית ועיוורון מדיני כיד הדמיון.


ליברמן מוגש לציבור כדמות מסוקסת וקשוחה, מעין תרופת פלא לאיום הגרעין האיראני. התקשורת לא רק שאינה ממהרת לסדוק את תדמיתו הכוחנית, אלא שהיא כמעט מתמסרת לדימוי ובונה אותו עד לרמה שנדמה כאילו הריש המתגלגלת מלשונו, היא לכשעצמה, מספיקה כדי להקפיא את תהליך העשרת האורניום של טהרן
היום כבר ברור שהבחירה בשרון על תקן האיש החזק שיעשה סדר במזרח התיכון הייתה מיקח טעות. בפועל, עשתה הבריחה הישראלית מרצועת עזה וציר פילדלפי לחמאס את מה שעשתה הבריחה מלבנון לחיזבאללה. בנוסף לכך, היא הותירה את עם ישראל עם פצע לאומי מדמם. מצד אחד, יהודים שנעקרו מבתיהם לחינם וחשים ניכור כלפי המדינה ומצד שני, תושבי שדרות חשים כי הותירו אותם חשופים בצריח, את כל זה עשה מנהיג חזק ומנהיג דומיננטי, אסטרטג צבאי אדיר ורב הישגים שהאירוע המוחי שעבר גאל אותו, כנראה, מגלי ביקורת ציבורית שספק רב עם ממשלתו הייתה עומדת בהם.

מכורח הנסיבות נמנעה מעם ישראל ההזדמנות לבוא חשבון עם ממשלת שרון וקללותיה.

חילופי השלטון נעשו בגין סיבה בריאותית ולא בשל ביקורת ציבורית ופוליטית נוקבת על מדיניות הרסנית לביטחונה של ישראל. ייתכן כי זו הסיבה לכך שהציבור ממשיך ליפול במלכודת תדמית "האיש החזק" ולנהות מתוך אופוריה משיחית כמעט, ליברמאניה, אחרי ליברמן.

ליברמן מוגש לציבור כדמות מסוקסת וקשוחה, מעין תרופת פלא לאיום הגרעין האיראני. התקשורת לא רק שאינה ממהרת לסדוק את תדמיתו הכוחנית, אלא שהיא כמעט מתמסרת לדימוי ובונה אותו עד לרמה שנדמה כאילו הריש המתגלגלת מלשונו, היא לכשעצמה, מספיקה כדי להקפיא את תהליך העשרת האורניום של טהרן. לצד ראש ממשלה אפרורי בערך כמו הנשיא קצב טרום פריצתן התקשורתית של א' הראשונה והשנייה, מעדיפה התקשורת להחזיק איזו לחלוחית במערכת הפוליטית. ליברמן שבמחי הבל פה מפציץ את סכר אסואן, מוחק את מגרש הכדורגל בסכנין, מעביר את הגבול מעבר לאום-אל-פחם, ובכך מוחק את כל בעיותינו עלי אדמות. הוא מספק את הסחורה.

אבל דווקא משום שהתקשורת מתמכרת לצבע ולמשחק התדמיות, חשוב שהציבור יגלה ערנות, בגרות ואחריות פוליטית ויגרד בשפכטל את הדימוי הליברמני, כדי לעמוד לעומק על טיבו. האומנם השר לעניינים אסטרטגיים הוא כזה אסטרטג דגול? אם כך, מדוע הוא נאלץ להמיר את דעתו המדינית פעמים רבות כל כך בזמן כל כך קצר?! תחילה הוא הוצג כבית"רי וז'בוטינסקאי, איש ארץ ישראל השלימה ואחר כך הוא הביע תמיכה בתוכנית אלון פלוס. לקראת הבחירות לכנסת ה- 16 המיר אותה בתוכנית הקאנטונים, לקראת הבחירות לכנסת ה- 17 הועם זוהרם של הקאנטונים ובמקומם נולדה תוכנית לחילופי שטחים שמבטאת הכרה במדינה פלשתינית. אחמדיניג'אד ותוכנית הגרעין האיראנית במצע ליברמן – יוק, אבל בספרו תמצאו שהוא מעניק למצרים וירדן את האחריות הביטחונית בשטחי הישות הפלשתינית.

מעניין למי הוא יגלגל את האחריות הביטחונית על האיום האיראני ?!