שמעתי על מקרה שהתרחש שבוע שעבר באחד מאוטובוסי "אגד". ראשית אקדים שרובם המכריע של נהגי אגד שנתקלתי בהם היו אדיבים, מסבירי פנים ונותני שירות טוב בהחלט, אך החריג יכול לתאר תופעה ישראלית ללא קשר ספציפי למקורו.

בשעת לילה מאוחרת, אוטובוס לפני אחרון, בינעירוני במרכז ארצנו הקטנטונת, שועט כשהוא "'מלא" בשלוש נערות וזקן אחד, מלבד הנהג. הזקן מתקרב לעבר הדלת על מנת לרדת בסביבת ביתו, ומבקש מהנהג לעצור. זה לעומתו חולף באדישות על פני התחנה ומפטיר לזקן שזאת משום שלא צלצל בפעמון. הזקן מתחנן שיעצור בתחנה הקרובה, השעה מאוחרת ורגליו לא נותנות לו להלך לרחוק.



חברה שלא יודעת לכבד את הבסיס עליו היא מושתתת ואת מי שזרק בה רוח חיים, אין לה קיום. חייבים להוסיף ערכיות ולנהוג בעצמנו במידות הטובות שאנו מאמינים בהם, והטוב ישפיע גם על חלקים בהם אין ביטוי כל כך לעבודת האדם

הנהג ממשיך עוד מספר תחנות ולבסוף עוצר, אך הזקן מעט התמהמה כי באותה עת אחת הנערות נידבה לו סכום קטן שיוכל להסתדר בו. הנהג התעצבן על חוסר הזריזות ושוב טרק את הדלת והמשיך בנסיעה, עד שלבסוף הוריד את הזקן באזור תעשייה חשוך ונידח, בזמן ובמקום שאין אוטובוסים, מונית או נפש חיה נוספת. כל מה שנותר לזקן הוא לנסות לפלס דרכו חזרה באיטיות וברגליו הכושלות אל תוך הלילה בבושת פנים.

הסיפור שנשמע בתוכניתו של רזי ברקאי ב"גלי צה"ל" החריד ובייש את כל כולי. המקרה מתאר תופעה מנוגדת ומכאיבה להיגיון קשה.

האדם, במקום להשתמש בשכלו ובמחשבתו ולראות את עומק חיינו, את האדם על נשמתו והעיקר שבו, ערכיו, מחשבותיו וכו', פונה להביט בחיצוניות הכי פשוטה ורדודה העוטפת את כולנו. התמקדות הכבוד העשיר, יופיו של הצעיר וכוח דיבורו של המקצוען וכל זאת במקום להעמיק לפנימיות האדם.

אם כן, לא מפתיע כלל שהמבט המופנה לעכשיו, לעוצמות בידי הצעירים בלי להסתכל כלל על כך שמדובר באותו אדם בדיוק בעוד מספר שנים שרק מעטה חיצוניותו ובריאותו יותר דהוי ומקומט. ההיפך הוא הנכון. המבט צריך להעמיק בזקן על מלוא חוכמת שנותיו, המידות שרכש ועבד בימי חייו, המעשים הטובים שהולכים עימו ותרומותיו לכל מעגלי סביבתו בכל שנות כושרו, אותו צריך לכבד ולהוקיר. רק טיפש מסוגל להתעלם מכך שכוחו לא בא ממנו אלא מאביו מולידו, ושכוחו זה הוא עניין של זמן בלבד, לא לעולם חוסן, והוא יגיע לאותו מעמד וירצה ביחס טוב ומכבד.

חברה שלא יודעת לכבד את הבסיס עליו היא מושתתת ואת מי שזרק בה רוח חיים, אין לה קיום. חייבים להוסיף ערכיות ולנהוג בעצמנו במידות הטובות שאנו מאמינים בהם, והטוב ישפיע גם על חלקים בהם אין ביטוי כל כך לעבודת האדם.

חכמינו אמרו: לוחות ושברי לוחות מונחים בארון- באותו ארון קודש, באותה קדושה, רק צריך להביט בעיניים עמוקות. הגמרא מציינת את הפוטנציאל להשגת תורה גדולה יותר שמצויה דווקא אצל אלו שחיצוניותם חלשה יותר, וממילא עסוקים יותר בפנים, ברוחני.

שנזכה לחברה מתוקנת, מוקירה טוב מתוך ענווה וראיית האמת, ואז הקטרוג יפחת ונשמע בשורות טובות לעם ישראל.

הזקן, זה אנחנו בזמן הבא וגם בזמן הזה.