הרצפה העקומה של אולמרט

בתיאטרון האבסורד שבו אנו חיים הטענה נשמעת סבירה.

פרופ' אריה אלדד , י"ט בכסלו תשס"ז

אריה אלדד
אריה אלדד
פלאש 90

כשתמה המלחמה ונדמו הדי הפגזים והקטיושות, קם ראש הממשלה, ניער את אבק הקרבות מחליפתו והצהיר: אין ברירה, מוכרחים לשנות את שיטת הממשל.


בתיאטרון כשהרקדנית הצולעת והמגושמת טוענת שהרצפה עקומה, שולחים אותה להסבה מקצועית. בתיאטרון האבסורד שבו אנו חיים במדינת ישראל הטענה נשמעת סבירה
בתיאטרון כשהרקדנית הצולעת והמגושמת טוענת שהרצפה עקומה, שולחים אותה להסבה מקצועית. בתיאטרון האבסורד שבו אנו חיים במדינת ישראל הטענה נשמעת סבירה.

ולפיכך התגייסו צוותים שונים של חברי כנסת ומתקני עולם, ספינולוגים ויחצנ"ים להפיק  הצעות שונות ומשונות שכל תכליתן לחזק את ראש הממשלה ומפלגתו, ולמחוק את  המפלגות הקטנות. למשל: להעלות את אחוז החסימה ולשנות את החוק כך שאפשר יהיה להפיל ממשלה בהצבעת אי אימון רק ברוב של 66 או 70 חברי כנסת.

פרופ' אברהם דיסקין מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית סבור כי כל מי שטוען שריבוי המפלגות הקטנות הוא הגורם לחוסר היציבות השלטונית, אונס את המציאות לצרכי התיאוריות שלו. בהולנד למשל אחוז החסימה לבית התחתון הוא רק 2/3%, ובכל זאת השלטון יציב. לא סחטנות של מפלגות קטנות היא שהביאה להקדמת הבחירות בישראל בעשורים האחרונים, אלא דווקא משברים במפלגות הגדולות. רק פעם אחת בהיסטוריה שלנו, ב 1990, נפלה ממשלה בישראל בהצבעת אי אימון. אז למה לתקן אם זה לא מקולקל?
 
ריבוי מפלגות אינו גורם לאי יציבות שלטונית, אלא נהפוך הוא: ריבוי המפלגות מגדיל את גמישותו של ראש הממשלה להרכיב קואליציה. כך הוכיחו כבר שאפלי ושוביק בניתוח מתמטי שפרסמו ב 1954, ולכן העלאת אחוז החסימה לא תייצב את השלטון ואפילו לא תמחק את המפלגות הקטנות, היא רק תחייב אותן להתגבר על הקושי הטכני בעזרת פיתרון טכני: יצירת גושים פונקציונאליים לצרכי הבחירות בלבד. מי שסבור שהעלאת אחוז החסימה ל5% או יותר יביא להעלמות המפלגות הערביות למשל, אינו יודע להעריך את כושר ההישרדות של הפוליטיקאים והמפלגות. הללו יצרו רשימה משותפת רק לצרכי הבחירות, וישובו ויתפצלו למחרת.
 
כשקמה "קדימה" התגאה השר שיטרית בכך שהיא מורכבת מאנשים שפרקו מעל גבם את הקיטבג האידיאולוגי: בלי זבוטינסקי ובלי ברל כצנלסון, פוליטיקאים פרגמטיים בלי שום מחויבות אידיאולוגית. פוליטיקאים משוחררים מאהבות ישנות ושנאות עתיקות. רק שנאה אחת, הנובעת מקנאה, עוד מפעפעת בהם: השנאה לאלו שלא ויתרו על האידיאולוגיה שלהם. הללו ניצבים מולם כמראה וכתזכורת לכל מה שבגדו בו. ולפיכך שואפת קדימה, והליכוד והעבודה מחרות מחזיקות אחריה, למחוק את המפלגות האידיאולוגיות, ולהתייצב בכל גדולתן למשפט הבוחר. אבל אם העלאת אחוז החסימה לא תמחק את המפלגות הקטנות יימצא תכסיס אחר שיוכל לעשות זאת: שינוי החוק, כך שראש הרשימה הגדולה ביותר יהיה אוטומטית ראש הממשלה.


שיטת הממשל שלנו אינה אידיאלית, אפשר לתקן בה הרבה. אך מי שמנסה לחולל בה היום שינוי מהפכני ימצא עצמו שותף לספין של אולמרט המנסה לגרום לנו לתקן את הרצפה במקום להחליף את הרקדן
כל בוחר המזדהה למשל עם המצע הרעיוני של מרץ-יחד ודאי אינו רוצה בבנימין נתניהו כראש ממשלה, ולכן בלית ברירה יצביע עבור מפלגת העבודה, אף שאינו סומך על מנהיגיה ואינו שלם עם דרכה, כי העיקר יהיה למנוע את השלטון מנתניהו. המפלגות האידיאולוגיות המייצגות קבוצות מיעוט בחברה המגוונת שלנו ייעלמו. השיטה הזאת אינה דמוקראטית באשר היא תפגע משמעותית בייצוג המיעוטים כולם: שמאל וערבים, ימין ודתיים.

מי שמתעקש לשנות את שיטת הממשל, אם לצרכי ספין או כדי לתקן ליקויים אמיתיים, יכול לאמץ את הצעתו של פרופ' דיסקין : הרכבת הממשלה תוטל על מי שעומד בראש גוש המפלגות הגדול ביותר. תיקון זה יחייב את המפלגות השונות להתגבש בהסכם, ולהציג קואליציה עוד לפני הבחירות.  כך יידע הבוחר לא רק עבור מי הוא מצביע, אלא גם באיזו ממשלה ימצא את מפלגתו אם הגוש שלו יזכה בבחירות. הבוחר לא ימצא עצמו מופתע או "נבגד" מיד לאחר הבחירות. מקצת המפלגות לא יהיו להוטות להצהיר מראש על מחויבות פוליטית לפני הבחירות, ולא ירצו להקטין את הגמישות שלהן, המהווה שם קוד ליכולת סחיטה אינסופית. אך מפלגות כאלו שלא ירצו להצהיר על הזדהותן עם אחד הגושים יסתכנו בכך שתומכיהן יימנעו מלבחור בהן, כדי לא להחליש את המועמד המועדף עליהם לראשות ממשלה.

שיטת הממשל שלנו אינה אידיאלית, אפשר לתקן בה הרבה. אך מי שמנסה לחולל בה היום שינוי מהפכני ימצא עצמו שותף לספין של אולמרט המנסה לגרום לנו לתקן את הרצפה במקום להחליף את הרקדן.