כסליו- לפתוח את הכיס והלב

עניינו של החודש הוא פתיחת הכיס והלב.

יניב כהן , י"ט בכסלו תשס"ז

יהדות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

"תוכנית ההתכנסות"

חודש כסליו חותם את תקופת הסתָיו (לוח השנה מחולק לארבע תקופות ועונות, והסתָיו חולש על חודשים: תשרי, חשון וכסליו). חודש זה פותח בסופו את ראשית תקופת החורף ומהווה זמן של התכנסות פנימה. הקור והגשם מביאים את עולם הטבע ואותנו לחיפוש אחר מקור חום, ומכניסים אותנו ואת רשות הרבים ל"תרדמת חורף". בנוסף לכך שעות האור מצטמצמות אט אט וממילא אנו תרים אחר הבית המואר והחם. דינמיקת האביב, זמן הגאולה, אינה בנמצא.

כסליו= כיס ולב

השם שניתן לחודש כסליו מקפל בתוכו את העבודה האישית והציבורית אותה עלינו לעשות בחודש זה. כסליו= כיס ולב. עניינו של החודש הוא פתיחת הכיס והלב, ביחס הפוך לתגובה הטבעית של התכנסות והתכרבלות הגורמת לחוסר קשר עין עם הסביבה ועם מי שאין לו אפשרות להתחמם, עם מי שנחסך ממנו חום הלב. אנו נתבעים לפתוח את הכיס, לאתר ולחפש את מי שאין לו ולפתוח את הלב ולהעניק חום ואהבה.

הפוך על הפוך

מוזר כל כך שבזמן שנמשכים פנימה אנו נתבעים לצאת החוצה. במבט עמוק נראה כי ההתכנסות היא מאילוץ ולא מבחירה. במידה ומזג האוויר היה קצת יותר נעים, מן הסתם, היינו יוצאים מן התיבה. דהיינו, ההִימשכות (כתגובה טבעית לקור, לחושך) שללה את הבחירה הפנימית וגרמה לריחוק מהזולת ומהכלל.

השכ"ן (=ה' שוכן) טוב

אומנם, מצד רבש"ע בתקופה זו יורד שפע לעולם: שפע של גשם ושפע של אור. המים והאור, תנאי הקיום, הפיזי, הנפשי והרוחני מורעפים עלינו ממי שאינו מתכנס, אלא פותח שערי שמים בגשמי ברכה ומוציא חמה ממקומה. מכ"ה בכסלו (לעיתים בגלל הפער בין מחזור השמש למחזור הירח יש איחור קל) שעות האור מתארכות, ומעט מן האור דוחה הרבה מהחושך.


השם שניתן לחודש כסליו מקפל בתוכו את העבודה האישית והציבורית אותה עלינו לעשות בחודש זה. כסליו= כיס ולב. עניינו של החודש הוא פתיחת הכיס והלב, ביחס הפוך לתגובה הטבעית של התכנסות והתכרבלות הגורמת לחוסר קשר עין עם הסביבה ועם מי שאין לו אפשרות להתחמם, עם מי שנחסך ממנו חום הלב
למים והאור נודעת משמעות קיומית נוספת מעבר לצורך הפיזי והקיומי בהם. חז"ל גילו לא מעט רזים החבויים במים ובאור. די בכך שהתורה (והחסד) נמשלה למים, ה' יתברך מכונה אור אין סוף (והתורה אור) וכל השפע היורד לעולם 'אורות' ועוד ועוד.

מובנים, אפוא, דברי רבותינו ז"ל (תענית ז.) שגדול יום גשמים כיום שנבראו שמים וארץ,כיום שנתנה בו תורה, כקיבוץ גלויות וכתחיית המתים הכוללים את כל השפע האלוקי היורד לעולם.

ביתר שֹאת קובעים חז"ל (תענית  ב.) שמפתח הגשמים נמצא ביד ה'. השפע לא יורד אוטומטית, אלא הוא פועל יוצא של השגחה ושל קשר: "יפתח לך ה' את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו" (דברים כ"ח). הגשם זוכה בפסוק להכתרה בשם "טוב" וכן האור "וירא אלוקים את האור כי טוב" (בראשית א'). הקב"ה לוקח את העניינים לידיים, פשוטו כמשמעו, ופותח שערי שמים.

קר שם בחוץ

כפי שהזכרנו הקור והחשיכה גורמים לאדם כאינסטינקט טבעי והישרדותי להסתגר ולהישמר. לנו יש יכולת ואמצעים להתמודד עם הקור והחשיכה גם בחוץ. ובכל זאת הפחד, החשש והזהירות היתירה או בקשת המנוחה (והעצלה) מזרזים את ההסתגרות ומעצימים את הריחוק והניכור. ההסתכלות החיצונית על החיים מאפשרת את הנ"ל. כשמסתכלים מבחוץ אכן זר, קר ומנוכר. לעומת זאת, כשמאמצים ראייה פנימית ואמיתית החודרת לעומקה של המציאות מגלים דווקא שהמעטפת הקרה נמסה כקרח, לוּ רק נקרין אור וחום, "והלכת בדרכיו".

שליטה ושליט"א

מה סוד הפריחה או הפתיחה? כיצד אתחקה אחר דרכי ה' שכולי מקורר?

סוד הדבר הוא: שליטה וגבורה. הרמח"ל (מסילת ישרים פרק א') תולה את נפילתו של האדם בחוסר שליטה: "אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו". ראשית החטא היא בהיגררות ובהִימשכות ולא בבחירה הפנימית שלי (נחמה והדרכה גדולה יש כאן). לעומת זאת: "אם הוא שולט בעצמו. . . הוא מתעלה והעולם מתעלה עמו". כשאני שולט אני מסוגל לפרוץ את הארנק ואת הכיס, גם כשהוא חתום בקור מקפיא. עבודה פנימית תוליד שליטה ב"מפתח הלב" ותסייע בידי לשלוט ביצרַי (בכל לבבך= בשני יצריך), ברצונותיי וברגשותיי, בבינת הלב. אוכל לפזר חום, אהבה, קבלה שיביאו לחסד ולנתינה גם 'כשאף כלב לא מסתובב ברחוב'. שליטה עצמית תאריך את ימי בטוב ואת שנותיי בנעימים (=שליט"א).

גבורות גשמים

הגשמים יורדים מתוך שליטה, בקרה והשגחה. והם אחד מגבורותיו של הקב"ה ולכן נזכרים כך.

מידת הגבורה היא מידתו של יצחק. גבורה עניינה דין ושליטה. ברור, אם כן, מדוע יצחק הולך לעקידה ועבורו היא לא מהווה ניסיון. יצחק בגבורה, בשליטה עצמית, חסרת תקדים שולט בגופו, בנפשו, ברוחו ונשמתו ומוכן למוסרם מתוך ציות מוחלט לריבונו של עולם. אכן החסד, הגשמים והמים באים מתוך גבורה ושליטה. האחיזה במושכות, ב"מפתח", הנאמנות למהותי הפנימית תביא לחסד עצום.

מאיפה שואבים כוחות

הרב קוק זצ"ל באחד מהיגדיו לחודש כסליו (במגד ירחים) כותב: "גבורת אמת תמצא רק במקום שאור אלוקים שמה". אור אלוקים, המהות הפנימית, הנשמה איננה מזייפת ותובעת את שלה. אמונה גדולה ובטחון בה' יעבְּרו את השמים.

הרמח"ל תולה את כל תהליך האדם לתיקונו השלם בשליטה, ומגלה את אוזנינו שאור אלוקים, התורה, מביא לידי כך (בהקדמתו למסילת ישרים). המצוות והדרכות התורה נותנים לאדם את ההדרכה מחד ואת האיזונים הנכונים מאידך, וגורמים לו "למשול בעצמו לבלתי לכת אחר עקבות תולדתו ויוכל לבחור בעצמו דרך אחרת" (המאירי שבת קנ"ו.).

מי ל-ה' אלי!

מול איבוד שליטה מוחלט ומתן דרור ליצרים אפלים בחטא העגל קורא משה רבנו עליו השלום: "מי ל-ה' אלי!". היינו מצפים שמשה ירכז את הנשיאים או את הלווים והכוהנים, ההנהגה הרוחנית, אך משה לא עושה זאת. בעת איבוד שליטה התיקון יבוא אך ורק ממי שמסוגל לבוא בעצמו, ממי שמתעורר לעניין, ואין צורך לקרוא לו בשם. כשקולו של משה יהדהד באוזניו "מי ל-ה' אלי", הוא יברר היטב את רצונו ויוליך את עצמו וילך בעצמו אל ה'.

קריאתו של משה הייתה למורה דרך בקריאתו של מתתיהו נוכח ההִימשכות ואיבוד השליטה של המתייוונים.

"אנשי הגשם" או "אנשי הדממה"

שני השירים אשר מוכרים לאוזנינו ואשר הוקדשו לכוחות הביטחון, בלי קשר לכוונתם המקורית בחודש כסליו, אסור להיות בבחינת אנשי הגשם שמתכנסים במעיליהם. עלינו לפתוח את התיבה את הכיס ואת הלב. דווקא "ברדת החשיכה" כשאיש לא רואה "אנשי הצפרדע אנשי הדממה איש לא ראה איש לא שמע איש לא הבחין בקולות מלחמה, האם היו פה אנשי הדממה", דווקא אז לצנוף בצניף החסד, בנתינה שבסתר ללא קולות ותרועה שאפשרית רק מתוך בחירה אמיתית וגבורה.

וכך אכן נחתם חודש זה, באור האמונה הבוקע מהחנוכייה.