מכתב למוטי שקלאר

שקלאר נכשל בתפקידו להביא הגינות ואיזונים לתקשורת.

בועז מושקוביץ , ב' בטבת תשס"ז

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

אומנם אני אדבר כעת על ערוץ 2, אך אין טעם להבדיל בין הרשויות. ההתנהלות היא אותה ההתנהלות. היא נוצרה "בראשית ימי הרדיו" וגם קיימת ניידות לא מעטה של האנשים בין הערוצים, כפי שידוע לך.


במקום לשאול את הכתב: מי צילם את השריפה באמצע הלילה, איך הגיע הצילום לידיו, איך נקבעה אמיתותו, והאם חשב הכתב על האפשרות שהצלם ידע מראש שתהיה שריפה והתמקם בעוד מועד, עיוותה הגב' סרגוסטי לחלוטין את כוונתי
בחודש מאי השנה שודרה בחדשות ערוץ 2 כתבה מאת רוני דניאל שריח חריף של מניפולציה תקשורתית עלה ממנה, אך הממונים על תלונות הציבור בערוץ 2 הכשילו את ניסיוני לברר את העניין.

הכתבה של רוני דניאל עסקה בשריפה במפעל לגריסת אבנים השייך לערבים, תושבי שומרון, וממוקם קרוב למאחז ברכה ב'. מרבית זמן הכתבה הוקדש להאשמות נגד התושבים של ברכה ב' בהצתה, כפי שפרטתי במאמר שפרסמתי בנושא ובמכתב תלונה.

המכתבים המדהימים שקיבלתי בתגובה מנציב תלונות הציבור גיורא רוזן והממונה על תלונות הציבור בחברת החדשות ענת סרגוסטי יכולים להוות חומר בעל ערך למי שירצה לחקור את התנהלות התקשורת הישראלית.

בין השאר, כתבה הגב' סרגוסטי: "...הכותב קובל על 'איכות צילומי הלילה' ולא מצאתי פסול עיתונאי או אתי בהבאת צילומים איכותיים".

זהו משפט מופרך כי ברור שאין "פסול בהבאת צילומים איכותיים", לא על כך הייתה תלונתי. היות והתעורר בי ספק שרוני דניאל וצוות הצילום הגיעו לשם בלילה, כתבתי: "בכתבה הוצגו צילומים של השריפה תוך כדי התרחשותה בלילה. איכות הצילום מרמזת שהוא נעשה במצלמה באיכות טובה, אולי מקצועית. אין הסבר בכתבה מדוע נמצאה בדיוק בזמן השריפה מצלמה במקום שכוח אל באמצע לילה. לא נאמר מי היה הצלם, ואיך אפשר לוודא שדווקא השריפה הזו מופיעה בצילום".

במקום לשאול את הכתב: מי צילם את השריפה באמצע הלילה, איך הגיע הצילום לידיו, איך נקבעה אמיתותו, והאם חשב הכתב על האפשרות שהצלם ידע מראש שתהיה שריפה והתמקם בעוד מועד, עיוותה הגב' סרגוסטי לחלוטין את כוונתי. זהו תרגיל שקוף: לא לענות לפי נושא התלונה, אלא על נושא אחר, במטרה להקל את המלאכה על המשיב שזה דבר חמור כשמדובר בממונה על תלונות הציבור.

כך היא כתבה בהמשך: "דניאל גם הביא את פרטי חקירה ראשונית שנעשתה ותוצאותיה הצביעו על עקבות שהובילו למאחז הסמוך, ברכה ב', או חוות ערוסי".

לא נכון. הכתב דניאל לא הביא שום פרטים שהצביעו על תושבי חוות ערוסי, אלא רק אמר שפרטים כאלה קיימים. כך כתבתי בתלונה:
"הכתב רוני דניאל האשים חד-משמעית את תושבי המאחז ברכה ב' במעשה וטען, שה'עקבות הראשוניים' מובילים לשם. אילו עקבות? על מנת לבסס את טיעוניו, העפיל מר דניאל לראש גבעה כדי לצלם משם את השטח בין המפעל השרוף לבין המאחז, אך לא היה כל הסבר באילו 'העקבות הראשוניים' מדובר.

"האם על השביל בין שני המקומות האלה נמצאו עקבות, טריים מהלילה, של הנעליים השייכות למי משוכני המאחז? נעשתה בדיקת מעבדה?

"...הצתה חייבת להשאיר על הבגדים, השערות והעור של המבצעים סימנים של חומר דליק ופיח, שמז"פ מסוגלת לגלות. מישהו מצא משהו? עין העדשה הצופה על השטח שבין המפעל לבין המאחז – אלה כל 'הראיות' שהצליח כתבכם החרוץ להביא בכתבתו".
לא הייתה כל תשובה לשאלות האלה. תחת זאת כתבה הגב' סרגוסטי: "אין זו הפעם הראשונה שמתנחלים מתנכלים לפלסטינים או לרכושם, באזור זה במיוחד, והפורעים אינם נעצרים או מובאים לדין...".

אמור לי מר שקלאר, אם איש לא הובא לדין – איך יודעת הגב' סרגוסטי שהמתנחלים מהאזור פגעו במישהו? הרי המקור היחיד לידיעתה הוא כתבות קודמות מפוקפקות מהסוג שמדובר כאן, כגון מסע ההשמצה הפרוע נגד המתנחלים בהאשמה המופרכת בכריתת עצי הזית?

נהוג בעולם המתורבת שכל אירוע נחקר לגופו. אומנם, כמו בדוגמא הזאת, קיימים אנשים שעצם התלונה נגדם נחשבת לראייה המרשיעה. אני לא יכול לטעון בוודאות שבמקרה הספציפי הזה איש מהמתנחלים לא אשם, כי אני לא חקרתי ואני לא יודע, אבל הבעיה היא שהכתב רוני דניאל לא חקר שום דבר, אלא בנה סיפור בהתאם להרגל התקשורתי הקבוע לבנות סיפורי האשמה נגד מתנחלים.
היו עוד אפשרויות באירוע הנידון, על כך כתבתי בתלונתי:

"המעשה, כפי שהוא תואר, בקלות יכול להתגלות כמעשה של גורם פלילי כלשהו או כתוצאה של ריב בין חמולות, למשל. כבר קרה שבשנת 95' התבשרנו אודות הארגון "חרב דוד" השודד ורוצח ערבים בחלחול, שהתגלה ככנופיה מקומית מחופשת במדי צה"ל.

לאחרונה היה אירוע דומה שנודע כפרשת שוד הנשק בבת-עין. מדוע מר דניאל לא התייחס בדבריו לאפשרות שהשירפה נגרמה [אם אכן נגרמה בזדון] על ידי גורם כלשהו, מלבד תושבי ברכה ב'?".

כמובן, גם לכך לא הייתה שום התייחסות. תחת זאת, הפנתה אותי הגב' סרגוסטי למשטרה: "...אני מציעה לכותב לפנות למשטרה ולדרוש חקירה מקיפה בנושא. זו הכתובת הטבעית למכתבו".

האם אני מדבר עם חברת החדשות או פספסתי משהו? למיטב ידיעתי, ישנם גופים שקיבלו מהמדינה זיכיון להשתמש במשאב לאומי בעל חשיבות עליונה: מרחב השידור. הגופים האלה מחויבים לספק לי מידע אמין אודות האירועים, שלי כאזרח חשוב לדעת עליהם כדי להיות מעורה בחיי המדינה ולגבש את דעתי בשאלות העומדות על הפרק.

המשטרה כבר הייתה במקום, אני לא צריך לדרבן אותה לחקור. היא אמורה לדעת מה תפקידה. אני התלוננתי נגד הצורה והתוכן של הידיעה, לא נגד עבודת המשטרה.

כדי לקבל תשובות בנושאים כגון אלה, האזרח לא צריך לפנות בעצמו לא למשטרה, לא לדובר צה"ל ולא לשום גוף אחר כשמדובר בידיעה חדשותית כזאת או אחרת. בשביל זה אנחנו האזרחים, באמצעות הממשלה, מסרנו את מרחב השידור לאנשים שבתמורה לכסף שהם מרוויחים, הם אמורים לספק לנו את השירות. לא סביר להניח שהממונה על תלונות הציבור אינה מבינה זאת.

שאלתי באותה תלונה: "מדוע כל החומר הובא על ידי מר דניאל לבדו? מדוע לא רואיין בכתבה אף לא איש משטרה אחד? מדוע אין בכתבה תגובה של אנשי ברכה ב', בניגוד לכללי האתיקה ומקצועיות עיתונאית בסיסית?". גם על השאלות האלה לא קיבלתי תשובה.
החלק המדהים של הפרשה הוא המכתב מאת נציב תלונות הציבור גיורא רוזן: "רוני דניאל הוא כתב בכיר, מקצועי ואמין בחדשות ערוץ 2, וככזה קשה מאוד להאשים אותו במניפולציות... אני מקבל את גרסת החדשות ערוץ 2 לעיל ולא את ניסיונך לטשטש את העובדות בקושיות".

בעברית קלה: מבחינתו של נציב תלונות הציבור, עצם המעמד הבכיר של רוני דניאל מזכה אותו באמון בלתי מוגבל, ולעומת זאת העלאת הקושיות על ידי היא "ניסיון לטשטש את העובדות".

אם כך, נשאלת השאלה: מה הטעם להחזיק בתפקיד ממונים ונציבים לתלונות הציבור? הרי מבחינתם, הכתבים הם כה בכירים ומקצועיים שאין טעם לבחון את עבודתם, וכל ניסיון להעלות קושיות אינו אלא "טשטוש העובדות".

בשאט נפש דחפתי את המכתבים אל מתחת לניירות אחרים במגירה, שם הם שכבו חצי שנה. פשוט היה ברור שאין עם מי לדבר, זאת לא חברת חדשות אלא אגף "אגיטציה ותעלומה".

בתקופה הזאת התרחשו דברים רבים במדינה, כולל מלחמה בלבנון, שעל התנהלות התקשורת בה דובר רבות. אך עלי לציין משהו שלא קרה: לא שמענו עדיין על העמדה לדין של איש מתושבי ברכה ב' בגין הצתת המפעל. מוזר הדבר לנוכח הטענה שכבר למחרת האירוע העקבות הובילו אליהם... או שמא כל הסיפור הוא עורבא פרח?

אותו נציב תלונות הציבור מר רוזן ממשיך פה ושם להופיע בכותרות. בתשובה לתלונה על כך שאהוד אולמרט רואיין דווקא על ידי בנו של מי שקיבל את ראשות המוזיאון "יד ושם" ללא מכרז, ענה הוא בסגנון המוכר: "אני דוחה את כל טענותיכם אחת לאחת מהטעמים הבאים:  אין לנו כל עניין עם טומי לפיד וחברותו עם ראש הממשלה, כמו שאין זה מן העניין שהוא מונה ליו"ר "יד ושם" בלא מכרז (טענה לא רלוונטית לראיון האמור). לכן, החיבור בין שני הנושאים הוא קנטרני ומרמז על אופייה של הפנייה כולה... יאיר לפיד הוא עיתונאי מקצועי בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה. הוא נחשב עיתונאי מיומן ומוערך על ידי הציבור שנוהג לצפות בתוכניתו ברבבותיו...".

שוב, זו השיטה: מי שצבר מעמד בכיר בתקשורת, עומד מעל לביקורת. במצב הזה, ראוי היה שאדון הנציב פשוט יפרסם את רשימת העובדים שאין טעם לבקרם, כדי שלא נטרח לשווא...

בזכות התשובות האלה מתבהרת התשובה לשאלה מה תפקידם של נציבי תלונות הציבור בארגונים כאלה. הם אינם נציבי תלונות הציבור, זו סתם כותרת. הם שוערים, ממש כמו בכדורגל. במקום להיות כלבי שמירה מטעם הציבור, ולבצע את התפקיד שהאגודה "לדעת" נאלצת לבצע, ועל עבודתה אתה היית צריך לברך, הם עושים את ההיפך. כאשר נבעט איזשהו כדור לעבר השער של הארגון, הם אלה שחוסמים אותו.

אין פלא שטיפול שכזה בתלונות מקרין על כל עובדי התקשורת המשודרת, והם מרגישים חופשיים להתעלם ממהות הביקורת ולתת דרור ללשונם. כאשר חיים זיסוביץ' היה יעד לביקורת של "לדעת", הוא השתלח בה בלשון שהדעת לא סובלת, ועל כך הוגשה נגדו תביעה.

סיפרתי לך את כל הסיפור הזה על האנשים שאותם אתה מכיר, כי התנהלותם היא הטיפה המשקפת את כל הים.
ההתייחסות שלך לשאלת העסקתו של גבי גזית, שהיפר את הכללים הבסיסיים ביותר, היא שערורייה. בתגובתך לעתירה לבג"ץ שהוגשה על ידי "לדעת", כפי שהתפרסמה בעיתון "מקור ראשון" (24.11.2006), לא התייחסת לגופו של אף אחד מהמקרים שהובאו בפניך, אלא בחרת לתקוף בלשון יהירה את הארגון המבקר. זאת התנהגות טיפוסית של התועמלנים מהאסכולה הבולשביקית:


מי שצבר מעמד בכיר בתקשורת, עומד מעל לביקורת. במצב הזה, ראוי היה שאדון הנציב פשוט יפרסם את רשימת העובדים שאין טעם לבקרם, כדי שלא נטרח לשווא...
ההתקפה על המבקר תוך התעלמות מהטענות עצמן. בשפת המנהיגים שהיו קיימים בימי הביניים זה נקרא: "להרוג את השליח".

התגובה של רשות השידור: "האיזון בתוכנית נמדד על פי סך השידורים ולא על פי תוכנית בודדת כזו או אחרת או שדרן כזה או אחר". כמה שזה נכון. הרי הניתוח הזה, על סמך כלל השידורים, זה בדיוק מה שעושים חלק לא קטן מצרכני התקשורת. אביע דיעה של רבים אם אומר שאומנם החבר הקומוניסט אנדריי ז'דנוב היה יכול להעיר לכם כמה הערות פה ושם, אבל בסך הכל הוא היה משבח את עבודתכם...

תקשורת המונים בעולם החופשי כבר בראשית דרכה אימצה לה חוק: "העובדות קדושות, הפרשנות חופשית". אני רחוק מלטעון שהתקשורת העולמית נוהגת הקפדה יתירה בחוק הזה, אבל מרבית התקשורת בישראל, במיוחד המשודרת, אפילו לא מנסה. החוק שלה: "הפרשנות על פי הברנז'ה, העובדות על פי הפרשנות".

מר שקלאר, אני יודע שביקרו אותך מכל הכיוונים, אפילו בגלל הכיפה שעל ראשך ומקום מגוריך: דברים הכי לא רלוונטיים לנושא המדובר. רק שאלה אחת רלוונטית: האם בתפקידיך הניהוליים בתקשורת הבאת לשידור אותם אלמנטים של הגינות ואיזונים שהם קריטיים ליצירת שיח דמוקרטי יעיל בחברה? התשובה שלילית.

אינך מסוגל לבצע את התפקידים שנטלת על עצמך בניהול התקשורת. הנזק לדמוקרטיה הישראלית ולתהליכי קבלת ההחלטות במדינה כתוצאה מהתנהלות חסרת האחריות של התקשורת הוא אדיר, ובכך מדובר ועוד ידובר רבות. הדבר הטוב האחד שאתה יכול לעשות כדי לצמצם את הנזק, זה להודות בכישלון ולפרוש.

עוד מאת המחבר בנוגע לשאלה: "התקשורת – עויינת?".