האוייב: העם הפלשתיני!

פה ושם עדיין אפשר לשמוע מפי דוברים ישראליים, ובמיוחד שר הבטחון, את הביטוי הישן "הרשות הפלשתינית לא נלחמת בטרור". איך היא תילחם בטרור? היא בעצמה הטרור. הביטוי הזה לא רק מגוחך ותלוש מהמציאות, הוא גם מזיק. אם כל חטאו של ערפאת הוא התרשלות מסויימת במילוי תפקידו, באמת אין הצדקה לכל מה שאנחנו עושים לו, ובוודאי שאי אפשר להצדיק את הסבל שאנחנו גורמים לאוכלוסיה הפלשתינית.

אורח באתר , כ"ו בשבט תשס"ב

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
פה ושם עדיין אפשר לשמוע מפי דוברים ישראליים, ובמיוחד שר הבטחון, את הביטוי הישן "הרשות הפלשתינית לא נלחמת בטרור". איך היא תילחם בטרור? היא בעצמה הטרור. הביטוי הזה לא רק מגוחך ותלוש מהמציאות, הוא גם מזיק. אם כל חטאו של ערפאת הוא התרשלות מסויימת במילוי תפקידו, באמת אין הצדקה לכל מה שאנחנו עושים לו, ובוודאי שאי אפשר להצדיק את הסבל שאנחנו גורמים לאוכלוסיה הפלשתינית.

בהתחלה הרי היו אומרים לנו שאת הטרור עושים רק החמאס והג'יהאד, לא חלילה אנשיו של ערפאת. אחר כך אמרו שבעצם נכון, גם התנזים מעורב אבל לא הפתח'. נגד הפתח' אין לנו שום דבר. אחר כך התברר שהפתח' גם. נכון, אבל הפתח' הוא לא הרשות הפלשתינית. אנחנו נלחמים נגד הטרור, לא נגד הרשות. עכשיו ברגעים של פיכחון מיוחד כבר מודים שיש לנו מלחמה עם הרשות הפלשתינית, אבל כמובן שלא עם העם הפלשתיני. אנחנו נעשה הכל כדי לפגוע באשמים מצד אחד ולהקל על האוכלוסיה מצד שני, הרי אין לנו שום דבר נגד האוכלוסיה שלא עשתה כל רע. כאילו די! כמה אפשר לעצום עיניים. ערפאת פתח במלחמה הזאת, הרשות הפלשתינית היא המממנת והמאמנת והמשלחת את המתאבדים, וכל העם הפלשתיני תומך בזה בכל לב, ומגוייס למלחמה.

זו לא מלחמה בטרור. זו מלחמה נקודה. הטרור הוא לא האוייב, אלא רק הכלי שהאוייב משתמש בו. ומי הוא האוייב? שבו, חברים, ותתכוננו לשמוע את התשובה הקשה: האוייב הוא העם הפלשתיני. הוא האוייב שלנו ואנחנו האוייב שלו. ככה זה במלחמות. האוייב הוא לא הפונדמנטליזם ולא האיסלם המילטנטי ולא הטרור. האוייב הוא לא רעיון אלא אנשים. בדרך כלל עם שלם. ככה זה במלחמות. לא ערפאת המציא את זה, ואנחנו לא העם הראשון שדבר כזה קורה לו. ונכון, לאוייב יש אמא ואבא. ויש לו אהבות וחלומות, ויש לו בתים ושדות. לכן מלחמה היא דבר כל כך רע, לכן אין לסלוח למי שפתח במלחמה (במקרה זה ערפאת אישית), ולכן צריך להלחם ולהשתדל לנצח כמה שיותר מהר וכמה שיותר ברור.

וקודם כל צריך להבין שזה מה שקורה. אני לא יודע למה זה כל כך קשה לנו, ולמה אנחנו מתאמצים כל כך להכחיש את מה שעינינו רואות, ולהמציא כל מיני הגדרות מופשטות לדבר שיש לו שם ידוע, כאילו הדרך להינצל מסרטן היא לא להזכיר את שמו. כאשר בני עם אחד מתחילים לרצוח ללא הבחנה את בניו של עם אחר, קוראים לזה מלחמה. בדרך כלל מלחמה היא עם נגד עם. עם אל"ף פתח במלחמה נגד עם בי"ת, ועם בי"ת נאלץ להשיב מלחמה ולהשתדל להכניע את עם אל"ף. זה קרה אלף פעמים במהלך ההיסטוריה האנושית, כמעט לכל העמים, ואני לא יודע למה אנחנו כל כך מתעקשים לחשוב שרק לנו זה לא יכול לקרות.

העם הפלשתיני פתח במלחמה נגדנו. זה המצב. עושים שם סקרי דעת קהל, ומתברר שעדיין רוב ענק של העם תומך בהמשך הטרור ומתנגד להפסקת האינתיפדה. למעלה מתשעים אחוז. זה האוייב. במצב כזה אי אפשר לומר שאין לנו שום דבר נגד האוכלוסיה. האנשים האלה סובלים סבל קשה מאוד כתוצאה מהמלחמה, ובוחרים להמשיך להלחם ולהמשיך לסבול. אני מאוד מכבד אותם על בחירתם, ולכן לא מרחם עליהם. הם אויביי, הם בוחרים בסבל, והם יודעים שהדבר בידם. ערפאת לא יכול להמשיך במלחמה הזאת בלי תמיכתם.

הם יודעים שהמחסומים הם לא בגלל "הכיבוש" אלא בגלל המלחמה. הם יודעים שבכל תולדות האנושות עוד לא היתה מלחמה שבה לא נהרסו בתים ולא נגרם סבל לאוכלוסיה. אין דבר כזה. אין מלחמה שבה כל היולדות מגיעות מייד וללא תקלות לבית החולים. אין מלחמה שבה לא מתים אנשים זקנים בשל שיבוש מערכות או מחסור בתרופות. מוסר המלחמה מחייב להשתדל, זו המילה, שלא לפגוע פגיעה מיותרת באוכלוסיה אזרחית. לא מדובר אפילו במאה אחוז מאמץ, בוודאי לא על מאה אחוז תוצאות. הם יודעים את כל זה והם בוחרים בסבל.

וגם אנחנו יודעים. ולכן מלחמה היא דבר רע כל כך, ולכן (שוב ושוב) אסור לסלוח לבן הבליעל שפתח במלחמה, ולכן הצדק והאנושיות מחייבים להלחם כמה שיותר מהר וחזק, ולהשיג נצחון כמה שיותר ברור וחד משמעי.
========
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעיתון ידיעות אחרונות בכ"ו שבט תשס"ב.