באנו חושך לגרש

רק שובם של יהודים לשומרון יוכל לגרש את החושך.

פרופ' אריה אלדד , ג' בטבת תשס"ז

אריה אלדד
אריה אלדד
פלאש 90

"...איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה, ואין פוקד את הר-הבית בעיר העתיקה", שרה נעמי שמר ב"ירושלים של זהב". ולא ארכה העת, אף לא רוחם של מבקרי השירה "האובייקטיביים", ועלתה תביעת עלבונם של הערבים: "כיכר השוק מלאה אדם", אמרו, "ואלפי ערבים מתפללים בהר-הבית". אז למה "ריקה"? ומדוע "אין פוקד"?


אל פסגת ההר בחומש היה אריאל שרון נוהג להביא אורחים חשובים מארצות-הברית ומאירופה, להראות להם את כל מישור החוף של ישראל מחיפה ועד אשקלון, מונח כמטחווי קטיושות
אל פסגת ההר בחומש היה אריאל שרון נוהג להביא אורחים חשובים מארצות-הברית ומאירופה, להראות להם את כל מישור החוף של ישראל מחיפה ועד אשקלון, מונח כמטחווי קטיושות. משם הסביר להם מדוע אסור לישראל לעולם לסגת ממקום כזה ולהפקיר את ביטחונה בידי הערבים. כשהפך את עורו, החריב שרון את חומש וגירש משם את המתיישבים היהודים אך לא הסיג משם את צה"ל, כפי שעשה בחבל עזה. את הטעות הנוראה של ה"התנתקות" אפשר להתחיל לתקן בצפון השומרון, לפני שיהפוך לבסיס טרור ענק, כדוגמת עזה וכדוגמת דרום לבנון.

שבוע שעבר עלינו, על אפה וחמתה של מערכת הביטחון, אל חורבות חומש. מעל גג מאגר המים ששרד את החורבן, התבוננתי סביבי וראיתי אורות בכפרים הערבים מכל עבר. ואף על פי כן, רק כאשר הדלקנו נר רביעי של חנוכה באבוקות גדולות, גרשנו את החושך.
 
נעמי שמר הייתה משוררת ציונית. ירושלים בלא יהודים היא עבורה: עיר ריקה ושוממה. למדליקי משואות חנוכה בחומש שבוע שעבר, רק שובם של מתיישבים יהודים לשומרון יוכל לגרש את החושך שהתפשט מהמוחות אל הלבבות. הדיכאון והייאוש המכרסמים את עם ישראל בארצו בעת האחרונה לא יודברו: אם לא תהיה תנופה ציונית חדשה. אם לא נבנה את מה שהרסנו. אם לא נשוב ונכריז על זכותם של יהודים לחיות בכל מקום בארץ-ישראל, ואם לא נקום לממש את הזכות כאן ועכשיו.

את "זכות השיבה" הזו באנו לתבוע בחומש. כשהודענו לצה"ל על כוונתנו לעלות ביום ב' ולהדליק  נרות חנוכה ביישוב ההרוס, נענינו בשלילה "מטעמי ביטחון" כמובן. מי שהחליט כך בצה"ל: הרמטכ"ל או שר הביטחון שמעליו, היה חייב לדעת כי כאשר יעצרו את האוטובוסים, ירדו מאות הנוסעים וילכו רגלית בכבישים ובשבילי עפר ובוואדיות, עד שיגיעו  אל הפסגה הגבוהה .

הם גם ידעו כי הסכנה הנשקפת למאות ההולכים בדרכים לא-דרכים, גדולה פי כמה וכמה מזו הנשקפת לנוסעים בדרך המלך בשיירה מאובטחת. שבוע ימים לפני העלייה לחומש כתבתי לשר הביטחון, ותיארתי בפניו בדיוק את העתיד להתרחש. עמיר פרץ לא השיב, והפקודה "לעצור את האוטובוסים" ניתנה. האם לא העריכו נכונה את נחישותם של המבקשים לשוב? האם חשבו שסירוב כסתח"י שכזה יעצור את מי שמאמין שארץ ישראל שלנו?  האם העדיפו להפקירם לסכנה בהליכה רגלית כעונש על "חוצפתם" להפר את צו המח"ט, ואם אינם מסוגלים להעריך מה יעשו היהודים? איך נקווה שידעו להעריך את כוונות הערבים?


באחת מדרכי העפר העולות לחומש התנפלה קבוצת צעירים ערבים על מספר נשים. אחד מהם דקר בסכין את רינה קושלנד בת 58, פצע אותה בבטנה ושבר את ידה. היא המשיכה ללכת והגיעה לחומש, משם פונתה לבית חולים ונותחה
באחת מדרכי העפר העולות לחומש התנפלה קבוצת צעירים ערבים על מספר נשים. אחד מהם דקר בסכין את רינה קושלנד בת 58, פצע אותה בבטנה ושבר את ידה. היא המשיכה ללכת והגיעה לחומש, משם פונתה לבית חולים ונותחה. האם מפקדי צה"ל ושר הביטחון מבינים היום כי "צו שטח צבאי סגור" אינו יכול להחליף את אחריותם, הכוללת לביטחון אזרחי ישראל? האם עדיין אינם מבינים כי פיסות נייר יכולות אולי לכסות את ישבניהם בוועדות חקירה, אך אינן תחליף לשליטה בשטח? בתקשורת פורסם כי אלוף פיקוד המרכז יאיר נווה תבע להקים מחדש בסיס צבאי בשא-נור, אחד מיישובי צפון השומרון שנחרבו  בהתנתקות, והרמטכ"ל, אולי במצוות שר הביטחון, דחה את דרישתו בנימוק שהקמת בסיס חיוני זה למלחמה בטרור בצפון השומרון "עשויה להתפרש כהודאה בטעות של הנסיגה".

מי שאינו מוכן להודות בטעויות, לעולם לא יהיה מסוגל לתקנן. מי שחושך של כישלונות ומפלות ואובדן דרך מדינית וביטחונית אופף את מוחו ואת ליבו, זקוק יותר מכל לאלו שלא איבדו אמונתם, שיודעים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל ולא לערבים, שיהיו עמוד האש ההולך לפני המחנה.

נעמי שמר, משוררת ציונית, הייתה זו שהציעה כי היישוב שקם למרגלות חומש, במבצר המשטרה הישן במחנה הלגיון הירדני בסנור, ייקרא "שא-נור".

שם מחוקק ומצווה: לשאת את הלפיד, לגרש את החושך.