אור נרות החנוכה מודלק על ידי הכל, מן הסכמה גורפת לחג הזה. אפילו ראש הממשלה בכבודו ובעצמו בא להדליק את נרות החנוכה בבסיס הצבאי לידינו. כמה אירוניה יש בדבר, כמה צביעות ושקר. "הנרות הללו" למי הם? מקריאת סיפור המכבים, לאור הרקע ההיסטורי, עולות כמה עובדות, ומתאימות להפליא גם לדורנו.



מדוע היה צריך למחוק את ישובי צפון השומרון וגוש קטיף? מדוע היה צריך לכפות את חוקי היוונים על היהודים? כי לקומץ יהודים אוהבי- בצע, כבוד ושלטון זה היה מאוד נוח

בסוריה יושב על כס מלכותו אנטיוכוס אפיפנס. התרבות ההלניסטית מתפשטת לה לאיטה ברחבי האימפריה היוונית. בירושלים יושב קומץ אנשים שאימץ לעצמו את הדרך הכובשת, והשקט הזה אינו לטעמו. הוא פונה לאנטיוכוס (שימו לב, יוזמה ישראלית), ומזמין אותו להשליט את חוקי התרבות ההלניסטית על היהודים תוך הבטחת כסף ופיתוח התרבות היוונית בירושלים. בתמורה מקבל ראש המשלחת את הכהונה הגדולה, נוסחה פשוטה: פונים לגויים כדי לזכות בשלטון, ולהשליט על היהודים תרבות זרה לדתם.

אח"כ בא "כהן" אחר. הוא הבטיח לאנטיוכוס יותר כסף ועיר יותר יוונית, ובתמורה קיבל את המשרה.

את הכסף לוקחים מאנשי ירושלים שמכריחים אותם להחליף את דתם. כשהללו סירבו ולא עמדו בדרישות הממון של ה"כהן החדש", שולח אנטיוכוס צבא לירושלים. הצבא הזה שודד את העיר ואת אוצרות המקדש, בונה מצודה "לכוהנים" ולחבריהם, ומשם הם מאלצים את היהודים ללכת על פי  חוקות היוונים. מי שלא משלים עם המציאות החדשה, נאלץ לעזוב את ביתו ולברוח.



ירושלים הקדושה הופכת למושב נוכרים, וזה כל כך מזכיר את ימינו. קומץ אנשים שהשלטון בידיו, הביא הנה רב מרצחים ואנשיו כדי לזכות בשלטון ובכבוד בינלאומי. בתמורה שילמו תושבי הארץ בחייהם, בדמים מרובים תרתי משמע, כסף לרשות ונרצחים בכבישים. אחר כך מגיע הצעד הבא, גירוש היהודים מבתיהם.

נכון, המתייוונים לא גירשו את תושבי ירושלים, הם אפשרו להם לחיות בה בתנאי חיים מסוימים. אבל מי שרצה להמשיך לחיות על פי התורה, לא היה יכול להישאר בה, והוא אפילו לא קיבל בית מלון או פיצויים. מדוע היה צריך למחוק את ישובי צפון השומרון וגוש קטיף? מדוע היה צריך לכפות את חוקי היוונים על היהודים? כי לקומץ יהודים אוהבי- בצע, כבוד ושלטון זה היה מאוד נוח. זה תאם להפליא את האינטרס האישי. יהודים רבים מצטרפים לחבורה המובילה, הם לא עושים זאת מאותה נקודה. הם לא יזכו בשלטון ולא ינהיגו, אבל נוח להם לקבל את עמדת הכוח, זה הכי טבעי וקל. הם לא הזמינו את היוונים ואת דתם, אבל משזו באה ותפסה מקום של כבוד הרכינו בפניה את ראשם, והכניסו אותה לביתם (מצביעי קדימה?!).

השלב הבא במלחמה ההיא היה: כפיית חוקי היוונים על כל היהודים בארץ ומלחמה בשומרי התורה, התחלת גזירות שמד, והוצאה להורג של כל מי שנתפס כשומר את מצוות התורה. סיפורים מצמררים על מסירות נפש מופלאה נשמרו בידינו מאותה התקופה נגד היהודים שהביאו הנה את הרוצחים, ונגד אלה שבלית ברירה קיבלו עליהם את דרכם, מובילים יהודים אלה רוח אחרת: רוח של אמונה ללא פשרות, רוח של מסירות נפש על קיום כל מצווה ומצווה, ורוח השואבת את כוחה מן הנצח ולא מאותם ימי חושך ואפילה.

בזכות הרוח הזו יש בנו את אותה הרוח. אילולא אותה מסירות מופלאה של אותם האלפים שדבקו ללא תנאי בתורת ישראל, הייתה האומה היהודית נעלמת לה מעל מפת העולם. אם אותם האמיצים היו נסחפים כיתר אחיהם אחר השלטון ותרבותו החדשה, לא הייתה מגיעה עד היום תורת ה'. התרבות ההלניסטית הייתה מחליפה אותה עד תום.

ישבתי לי וחשבתי: כמה טוב לי, כמה טוב להיות שייכת לרוחם של אותם האמיצים. כמה טוב להיות מאותם האלפים המושמצים והנרדפים. כמה אור עבר עלי מאותם חשמונאים צדיקים, וכמה אור נשאר לי לתת הלאה רק בזכותם. חסר לי היום את מתתיהו, המנהיג המאמין ללא פחד, ללא מורא ללא פשרות וללא היסוסים. חסרה לי הדמות הזו שתוביל את אותה הרוח, ושתוכל לסחוף אחריה עוד אלפים תועים ואבודים.



מתתיהו מתחיל את המרד דווקא כשהוא הורג יהודי. היוונים מזמינים את מתתיהו להקריב קורבן לפסל שלהם ולזכות בכבוד, בגדולה, בכסף ובנוחות... ומתתיהו מסרב בגאון, בנחישות, באמונה ובמסירות. ואז ניגש יהודי אחר, הוא מוכן להשתחוות לפסל. מתתיהו קם והורג אותו. אחר כך הוא רץ והורג את מפקד החיילים בעיר, ואז קמים כולם ועוזרים לו לגבור על שאר החיילים.

מסתבר שרבים מן הנוכחים היו מוכנים להשלים עם עובדת הפסל והמזבח בעירם. רבים מהם הצטרפו לתהליך בלית ברירה. משקם מתתיהו בעוז ובגבורה, הם שיתפו איתו פעולה וקמו על היוונים ומזבחם, וכך החל המרד. למרד הזה לא היה שום סיכוי להצליח, אבל מתתיהו הבין שאין עוד ברירה. היוונים ושותפיהם הרגו גם ביהודים שנמלטו למדבריות ולמערות, ולא הייתה עוד אפשרות לחיות חיי תורה. התוצאות הטובות באו רק אחר כך. מתתיהו ובניו לא ידעו שה' יעשה להם ניסים, הם פעלו במסירות נפש למען תורת ה' ועמו ועשו כך רק מפני שידעו שזהו רצון ה'. העזרה מלמעלה באה אחר כך. ביטחונם בה' הוא סמל בשבילנו. דרך חיים ואמת אלוקית ובכל זאת אפשר להאיר עוד.

אחרי שמת אנטיוכוס מחליט שר צבאו ליסיאס לבטל את גזרות השמד. הוא היה צריך את עזרת יהודה כדי  לתפוס את השלטון. אותו קומץ יהודים שהזמין את אנטיוכוס, מזמין עכשיו את אחינו המולך תחתיו. הם מבקשים ממנו לחדש את הגזירות. שוב קרב קשה ושוב הצלחה ניסית, אבל בקרב הבא יהודה נשאר כמעט ללא צבא, והוא נופל. אחריו נופל יוחנן. יונתן, הממשיך של יהודה, שולח אותו לבקש את עזרת הנבטים היושבים בהרי אדום. הללו, ידידי יהודה, רוצחים את יוחנן ואת אנשיו. יונתן ממשיך בקרבות, ובאחד מהם הוא נופל במרמה.

יונתן תומך במנהיג יווני מסוים על פני יריביו. וכשהלה הופך עורו, הוא מגיע למלחמה מול יונתן, וכשראה שהוא לא יכול לו בקרב, דיבר אליו שוב דברי ידידות. יונתן מאמין, מפזר את הצבא ומגיע לביקור אצל ידידו. הוא נשבה בידיו, ונרצח עם בניו.





בזכות הרוח הזו יש בנו את אותה הרוח. אילולא אותה מסירות מופלאה של אותם האלפים שדבקו ללא תנאי בתורת ישראל, הייתה האומה היהודית נעלמת לה מעל מפת העולם

שניים מבחירי הבנים שקמו לישראל בכל הדורות נופלים מפאת נתינת אמון בגוי, מפני הרצון לכרות ברית. ההבדל ביניהם לבין המתייוונים הוא עצום. הם עשו זאת כדי לחזק את כוחם, למען יוכלו לחזק שם שמים ולהשיב עבודת ה' לתיקונה, ואילו המתייוונים עשו זאת כדי להילחם בה' ובתורתו. אבל יש כאן נקודה עמוקה משותפת, הביטחון בה' הוא אך ורק בה', בלי לחפש כל עזרה מאף אומה ולשון, לא מאויבים ולא מידידים. צריך ללמוד מכאן, מי הם הגויים? ומה לנו ולהם? ביטחוננו בה', בזכות ביטחונם של בני מתתיהו האמיצים, צריך להיות נקי מכל פנייה לגויים שבחוץ או לגויים שבפנים. אין לנו לבקש, לא את עזרתם ולא את אהדתם. וסוף הטובה לבוא דווקא מאותה אמונה אינסופית בה' לבדו.



המשך הקשרים שיצרו מלכי בית חשמונאי עם אומות העולם הידידות, הביאו לכאן את הרומיים שהחריבו סופית את מלכות יהודה. מה בכל זאת הביאו לנו אותם קרבות נוראים ושמונת ימי חנוכת המזבח? האור הראשון היה אור המנורה, וחידוש עבודת ה' בבית המקדש לעוד כמאתיים שנה. אנחנו שלא זכינו לאור הקדוש הזה אפילו יום אחד, יכולים להעריך את העוצמה שזכו בה בני אותו הדור. ולדורות? לדורות מגיע האור השני.

אור התושבע"פ שהלכה ונבנתה בכל אותן שנים, עד שבסיומן הגיעה לכריכתה בשישה סדרי משנה. אילולא הם, אובדת הייתה בחשכת הגלות. נרות חנוכה של שנת תשס"ז כבו זה מכבר, אבל אורם ממשיך להובילנו. אשרינו שאנחנו זוכים להיות שייכים לקומץ החי ושואף לאותו האור, ועוד אור אחד למחשבה. מסירות החשמונאים המשיכה את עבודת המקדש לעוד כ-200  שנים, ושוב הושבת וכבה. ובדורנו, קיימת אותה התופעה: אנשים שבמסירות נפש בנו ישובים, בתי כנסיות, תפילות ושיעורים, והנה שוב שבת...

כמו שהאור שלהם מהלך מאז ועד עתה, כך אור בתי המדרש בישובים החרבים הולך ומאיר הלאה. ומתוך אותו האור, זוכים אנחנו להיות מצפים לאור הגדול, האמיתי והנצחי שיופיע עלינו מהרה.