"הקטנוניות של אשתי" (א)

האיש הוא המשפיע, והאישה היא בעלת הסגולה לקבל.

הסופר הרב יוסף אליהו , ה' בטבת תשס"ז

שאלה: אני מודע לחשיבות העליונה של הצורך להשקיע זמן ומאמץ בְזוגיות מושלמת, אך יש בעיה שלא מצאתי לה התייחסות בספרים (גם לא ב"סוד הנישואין"), ואבטא אותה "ישירות":


ידוע, שהאיש הוא המשפיע, והאישה היא בעלת הסגולה לקבל. אישה רוצה שהבעל ידבר אליה, יעניק לה חום, ייתן לה... גם כשיש בידה יכולת לקנות לבדה, היא נהנית כשהוא קונה לה...
מדוע האישה אינה מסוגלת להתמיד בחיים ללא ויכוחים ומריבות קטנוניות? למה היא כזו "חסרת מנוחה"? אנו מדברים, מגיעים להבנות, מסכמים מה תפקידו של כל אחד, ופתאום היא שוב מתחילה...

תשובה: שאלתך נוגעת (כמעט?) לכל בית בישראל. במקום לענות באופן פרטני וארוך (מדוע דווקא אישה פלונית, מתווכחת דווקא בנקודה אלמונית, וכדומה), נעדיף את המבט הכללי והיסודי שפורש לפנינו עולמה העמוק של פנימיות התורה.

נקדים, שאילולא המצב ה"לא קל" של הזוגיות כיום, היה מקום להסס מלחשוף דברים העומדים ברומו של עולם בכלי המוני זה שכבודכם מביט בו כרגע. בנוסף, ציבור הקוראים מורכב מאין ספור נשמות עם רקעי חיים מגוּונים, ובוודאי שהדברים לא יהיו יפים ומדוייקים לכל. אלא שהשמועות הרעות על חלק מידידינו הטובים העומדים בפני גירושין, תובעות מאיתנו שימוש ב"טכנולוגיות רוחניות" חדשות נגד המלאך המשחית:

על פי פנימיות התורה, העימותים שבין האיש ואשתו הם נוסחה הטבועה בבריאה, ומטרתה אחת: הבאת האיש לשלמות באמצעות האישה:

ידוע שהאיש הוא המשפיע, והאישה היא בעלת הסגולה לקבל. אישה רוצה שהבעל ידבר אליה, יעניק לה חום, ייתן לה... גם כשיש בידה יכולת לקנות לבדה, היא נהנית כשהוא קונה לה... ("מלכות - אין לה מעצמה דבר". ושיאה בדוד המלך, שאפילו את חייו קיבל מאחר [אדם הראשון]). אלא שננסה להסביר בעזרת ה' עד כמה חיונית סגולה זו של האישה עבור האיש.

נתחיל מן החופה: צעיר פגש צעירה, ו"משהו" משך אותו דווקא אליה. היא, נראית לו כל-כך עדינה, תמימה... והוא נראה לה, האיש שהיא יכולה "לסמוך עליו" (הגדרה מודרנית לְ"לקבל ממנו"). בתורת הפנימיות נקרא קשר ראשוני זה: "נצח והוד - שני רֵעים שלא נפרדים". והוא, ה"נצח", יוצא 'לְנצח' בעבורה את העולם. הנישואין מעניקים לאיש ביטחון עצמי, כיוון שסוף סוף הגיע למטרה שלשמה נברא: לתת. הנה נמצאה זו המתאימה להשפעה המיוחדת שלו, והוא מתאר באוזניה כיצד יִבנה לה, יכין לה, וייתן לה...

השניים מתחתנים מתוך תמימות מקסימה זו, והנה לא חולף זמן קצר ואותה בחורה עדינה מתחילה לגלות התנגדות. "משהו" במעשיו לא מוצא חן בעיניה. היא רוצה שהוא יִבנה לא כך, אלא כך. יקנה את זה, ולא את זה, וכו'. הבחור מתקשה להבין מה קרה? "מה כבר אמרתי שאת מתפרצת?". לא אחת, גם היא אינה מסוגלת להסביר...

על פי הפנימיות, זהו תהליך הכרחי שמהווה הכנה לבניין הרוחני של נשמה זו המורכבת משניהם. פירוש: בלי אשתו, יתכן והאיש הוא משפיע בסביבתו: מנכ"ל מוסדות חסד או רב חשוב, אך אין לכך השפעה אמיתית על נפשו. ללא אישה, השפעתו תישאר "באוויר". האישה היא "תחנת המִּמְסָר", "המַּחְבֵּר", שרק באמצעותו תהיה לנתינה שלו בעולם תוצאה שתיקָּבע בנפשו, וכפי שיוסבר:

ברגע שהחתן מכסה את הכלה בהינומה, והיא מכוסה מכל עבר, מתחיל בתוכה תהליך רוחני כמו של עובר ברחם-אימו! (כזכור, כך עשה גם "החתן העליון", כש'כפה עליהם הר כגיגית'! - שבת פח.). היינו: כשם שהעובר מקבל שפע רוחני מן המלאך, כך, מרגע הייחוד שאחר החופה (שבו הם עולים מ"נצח והוד" ל"חסד וגבורה") מתחיל תהליך רוחני בו האישה "יונקת" שפע מבעלה. זהו תהליך "אוטומטי". וכאן מתחילה משימת-חייהם: ברגע שהאיש משפיע "חסד" באשתו, היא מגיבה מיד ב"גבורה". זהו כרגע תפקידה במערך הזוגי. ומדוע? כי חסד השופע ללא גבולות הינו חסד קטנוני, אגואיסטי. מי לא אוהב להיות נותן?! אך לאישה ניתנו "חיישנים" כיצד לעבד ולרומם נתינה זו. כשהיא מזהה שמושפע לעברה חסד (שבדרך כלל אינו מושלם), היא "חייבת" לשדר התנגדות כלשהי שתדרבן את נותן החסד לִנתינה מחושבת יותר, יעילה וחכמה יותר (המטרה כעת: לעלות מ"חסד וגבורה", ל"חכמה ובינה").

שמעתם ודאי על זוגות שלא-עליכם גרו יחד לפני הנישואין במשך שנים, ויום אחד לאחר ש"הניסוי הצליח", החליטו להינשא. והנה מספר חודשים לאחר שנישאו כדת משה וישראל, החבר'ה נדהמים לשמוע שהזוג התגרש. "אבל חייתם שנים באושר!?". השניים מגמגמים, ומסבירים על "משהו" שחצץ ביניהם פתאום. הם אינם יודעים שרק עם הקידושין יתחיל קשר אמיתי ורוחני ביניהם.

במילים אחרות: כעת, כשהאישה היא "עֵזֶר...", בזה שהיא "כנגדו", חייב החסד שלו להיות אחראי ומנוהל נכון. אפשר לומר: חסד מתוך ענווה. לא עוד "איך שבא לו", כמו שהיה עם החבר'ה בַּסניף, בישיבה ובצבא... בעבר, כשמישהו לא היה מרוצה מה"חסד" שלו, הוא פשוט פנה לעשות חסד עם אדם אחר. כעת, בנישואין - אסור לפנות הצידה... "הקטנוניות" שלה מאלצת את החסד שלו להתחשב בַּמקבל. ובִלשון הפנימיות: בזה הופך החסד שלו מ"חסד תחתון" ל"חסד עליון" (אכן: מי שרכש ענווה לפני החתונה יפָטר מכך. "אין מזווגין לאדם אישה - אלא לפי מעשיו" - סוטה ב.).

ועומק נוסף שהאישה מעניקה לחסד של בעלה:

היא מדרבנת אותו, לגוון ולהעשיר את החסד שלו. לפני החתונה הוא נתן לזולת מה ש"זרם" מתוכו באופן טבעי, אך כּבחור נשוי, הוא נדרש להעניק לה שפע שמעולם לא "חלם" עליו: להקשיב,  לעיתים, עד כלות הכוחות (וגם הלילה...), להעניק חום, להפגין הערכה, לקנות, להיות סבלן, לחזר, לעודד, לפנק ולרגש. בזה, הגברמתעלה ודבק במידתו של הבורא, המשפיע חסד כפי יכולת וצורך המקבל. ואם תקשו בצדק: והיכן כתוב שבעל נדרש לִמשימה "מפרכת" כזו?! בתורה, בפרשת "וזאת הברכה". כש"הבעל העליון" בא לקדש את כלתו, מתאר משה רבנו את הפגישה הראשונית ביניהם, דווקא מנקודה זו של התחשבות במקבל, בכלה (דברים ל"ג, ב'):

"ה' מסיני בא, וזרח מִשּעיר למו..." [שפתח לבני עשיו שיקבלו את התורה, ולא רצו - רש"י שם] "...הופיע מהר פארן..." , ולכן:


זוהי בדיוק המתכונת לכל חתונה עד עצם היום הזה: הכלה מתכוננת, נטהרת, מגיעה לחופה, יושבת כאסתר המלכה בכס מלכותהּ, מביעה הסכמה לנישואין, ובזה היא מתחילה את תפקידה הגדול: לקבל
"ואתה..." בא לסיני "לקדש" את רעייתו. אך כשהופיע לקראתה, היו עימו רק: "...מרִבְבֹת קֹדֶשׁ" - "מקצת רבבות מלאכי קודש, ולא כולם ו(גם) לא רובם" (רש"י). היינו: הקב"ה לא גילה לישראל את מלוא כוחו, אלא (כַּמפורש יותר ב"האזינו"): "כְּנשר יעיר קִנו, על גוזליו ירחף" פירש רש"י: "נהגם ברחמים ובחמלה, כנשר זה הרחמני על בניו ואינו נכנס לקינו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו, כדי שיעורו בניו ויהא בהם כוח לקבלו". מאותה "חופה" נאדרת בקודש, בה זכו ישראל להישגים רוחניים אדירים וכו', מדגיש משה לדורות שזו הייתה גדלות הבורא באותו מעמד נשגב: שהצליח "לצמצם" את כל-יכולתו, כך שתוכל להיקלט בכלים המוגבלים של "רעייתו".

ברעיון החוזר במאמרינו שהאיש הוא שגרירו של "הבעל העליון" בעולם, גנוזה בעיקר מחויבות! לדעת להשפיע את מה שחננך ה' "ברחמים ובחמלה", כמלך העופות ש"על גוזליו ירחף" - (רש"י): "אינו מכביד עצמו עליהם, אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע...".

מעניין שאותה חופה בסיני היא אב-טיפוס לכל חופה, לכל תחילת קשר זוגי. ידוע שבפתיחה - רמוז כל ההמשך. איך, אם כן, נפתח קשר בין בני הזוג? ב"זוג העליון" הדבר התרחש כך: האומה נטהרה בג' ימי ההגבלה, אמרה שהיא מסכימה לנישואין ("נעשה ונשמע") ו...זהו. מכאן ואילך, נכנס "החתן" לפעולה: ירד על ההר, השמיע קולות וברקים, קרע עבורה את שבעת הרקיעים, נתן לה חמדה גנוזה, ועוד. והיא? עמדה, הביטה, והקשיבה.
 
זוהי בדיוק המתכונת לכל חתונה עד עצם היום הזה: הכלה מתכוננת, נטהרת, מגיעה לחופה, יושבת כאסתר המלכה בכס מלכותהּ, מביעה הסכמה לנישואין, ובזה היא מתחילה את תפקידה הגדול: לקבל. החתן נותן לה טבעת, מתחייב לזון, לכבד, לעבוד ולהלביש... והיא? מסכימה לקבל... להפוך אותו למשפיע אמיתי, מעולה ורבגוני.

(המשך בעזרת ה' בשבוע הבא. נא להימנע מתגובות בינתיים).


אפשר להשיג את סיפרו של הרב יוסף אליהו "סוד הנישואין" בטלפון: 6447630 (02), 8693238 (052)