לרצות להתחתן זה להתגעגע: לרצות בית משלך, בן זוג שתמיד יהיה שם וילדים שיגיעו בעזרת השם. זה לעשות משהו מוכר, משהו שנבע בך בשנים של בניית האישיות. ומתי נבנית האישיות? מרגע שנולד התינוק. זהו כבר זמן החינוך, כך אומרים. זה נכון, אבל זמן עיצוב האישיות הנשית או הגברית זה יותר בגיל העשרה, כשהגיל מתחיל להימנות בשתי ספרות.



לרצות להתחתן זה להתגעגע: לרצות בית משלך, בן זוג שתמיד יהיה שם וילדים שיגיעו בעזרת השם. זה לעשות משהו מוכר, משהו שנבע בך בשנים של בניית האישיות

"שלושה אוחזין בחינוך: הוריו, מוריו ומדריכיו. כשמצליח החינוך, אוחזים בו שלושתם ואומרים: שלי הוא! וכשנכשל החינוך, נוטשים מוריו ומדריכיו, מניחים אותו להוריו ואומרים: שלכם הוא!".

נהוג בחטיבה, וכבר קצת לפני זה, להוציא את הילדים-תלמידים לשבתות משותפות. שמות רבים יש לשבתות אלו: שבת סמינריון, שבת קבוצה, שבת כיתה, שבת אירוח, שבת חיזוק, שבת רבנית ועוד ועוד. התלמידים או התלמידות ששים ושמחים בשבתות אלו. שובתים עם חברים, שומעים הרצאות, והכי חשוב יש הווי שבתי שלא נודע עד אז. כך, בתקופה שבה מתגבשת זהותו האישית של הנער או הנערה, הוא נמצא בקושי בבית בין כל השבתות האלה. כך הם מכירים הווי שבתי חדש: לא עוד קידוש וארוחה עם המשפחה, לא עוד קרובים ודודים, הם בוגרים מידי לזה. השבתות הכייפיות הן בחוץ עם החבר'ה. אז מה אם גם המורים או הרבנים נמצאים? זה לא מפריע.

אני תוהה במה זה עוזר לחינוך הנוער? איזה זכרונות נעורים זה יוצר אצלו כדי להתגעגע, למה? האם זה לשיחות עם חברים, ולהרצאות ארוכות ורבות? איך זה מתחבר עם הבית הפרטי שלהם?

אבל בבתי הספר מתעקשים על חינוך טוב יותר מאשר בבית. מתעקשים להכניס בהם ערכים על ידי הרצאות, ארוחות משותפות ושינה משותפת. אז מה אם אמא מתגעגעת, ורוצה גם את הילדים בבית? אז מה אם היא רוצה להכין גם להם מאכלים כפי שהיא יודעת, ולהטעימם שבת בבית מהי? יש זמן אומרים. יהיו עוד שבתות, אבל הם לומדים מהר הילדים האלה. וכך בשבתות שהם אולי יכולים להיות בבית, הם קובעים שבת אצל חבר או חברה שההורים נסעו ושובתים יחד, כיף!!!

אז אנחנו מניחים להם שיילכו: שיהיו להם חברים, שישמחו. הרי כולם הולכים, אז מדוע ייגרע חלקם?

כך, בתקופה בה הם אש בוערת, הם מחפשים מוצא להתרגשויות, לתחושות חזקות שממלאות אותם.  בית הספר נוטל את האחריות ומעצב את האישיות. אחר כך כשאישיותו "מעוצבת" יותר, מגיע זמן לתנועת נוער. גם אז הם בקושי בבית: ארוחות משותפות ושבתות משותפות, מחנות ומסעות בחגים דווקא. ואם הילדים מדריכי חוץ, אז  "זוכים" לראותם פעמיים בחודש בקושי אולי...

אז אולי זה נוח לנו? שילכו לפעילויות שלהם, שיהיו מרוצים, ושרק לא יבקשו דברים אחרים. אנחנו מניחים להם, כי אנחנו רוצים שקט. כך עוברות שנות עיצוב האישיות ואנחנו רואים איך הילדים משתנים לעינינו. הבית כבר לא מובן מאליו, שבתות בבית זה לא מחוייב המציאות. כך נכנסים הנערים או הנערות למסלול שהחוץ שולט בחייהם, וממלא אותם יותר מהבית.

וכך בגיל עיצוב האישיות יש יותר חוויות חברתיות מחוויות בית. אז למה שיתגעגעו?

מה הפלא שהחתונה נדחית? הם צריכים עוד קצת בית, עוד קצת ויכוח עם אמא או עם אבא. כך נבנית האישיות לא רק בציות, כי אם בוויכוחים ובבירורים אין סופיים עם ההורים. הם חייבים לעבור את זה, בטרם יקימו בית משלהם.

וכך, לאחר שליבנו את העניינים עם ההורים, ספגו עוד מהבית המוכר, קצת התווכחו, קצת נחו, קצת פונקו וחובקו, מתחילים להתגעגע. רוצים בן או בת זוג, רוצים בית משלהם, רוצים ילדים שאותם יפנקו עם כל הכוח לתת שיש בהם. הקמת הבית נעשית יעד חשוב, אמיתי וברור, והם מחפשים.



ולפעמים נישואים הם בריחה, בורחים ממשהו מוכר ולא רצוי. רוצים חיים אחרים, חוששים "ליפול" בבחירה המפחידה אותם מכל. ומה שאכתוב כאן זה ממחקר קטן שעשיתי "ממרומי" שנותיי ונסיוני

אז אולי התהליך דווקא טוב? כי נישואים בוגרים הם בדרך כלל מוצלחים. אולי.. אז אם כך , אין שום בעייה בכלל.

                                                *       *       *

ולפעמים נישואים הם בריחה, בורחים ממשהו מוכר ולא רצוי. רוצים חיים אחרים, חוששים "ליפול" בבחירה המפחידה אותם מכל. ומה שאכתוב כאן זה ממחקר קטן שעשיתי "ממרומי" שנותיי ונסיוני:

הם בורחים רחוק כמה שאפשר, ובניגוד לאשת לוט אפילו לא מפנים את ראשם. כך, תוך ריצת האמוק הזאת בבריחה המבוהלת, הם נופלים ישר לזרועותיו של נשוא הפחד, ודווקא מצליחים.

בשורות טובות לכולם.