"הקטנוניות של אשתי" (ב')

איש ללא אישה הוא כוח ללא מימוש.

הסופר הרב יוסף אליהו , י"ז בטבת תשס"ז

אכן, ביום שהבעל ירומם את החסד שלו וישפיע ב"חכמה", היא תתמלא כנגדו "בינה" (יתירה, מסכת נידה מה:), ואו-אז כל הוויכוחים ייעלמו לפתע כלא היו.


אכן, ביום שהבעל ירומם את החסד שלו וישפיע ב"חכמה", היא תתמלא כנגדו "בינה" (יתירה, מסכת נידה מה:), ואו-אז כל הוויכוחים ייעלמו לפתע כלא היו
האישה סיימה את תפקידה הנוכחי בהתאמת השפע למושפע, והיא תתגלה לעיני בעלה לפתע כאותה בחורה תמימה שלפני הנישואין... בלי שתבין מדוע, היא תשוב להעריץ אותו כבאותם ימים יפים... "והיה ביום ההוא נְאֻם ה', תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" (אבן עזרא ומצודת דוד: כי הוא שם משותף גם לעבודה זרה), והסירֹתי את שמות הבעלים מפיה [שהם היו גורמי "המריבות" ביני לבינה] וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים" (מצודת-דוד: תרים קול שיר כפי ששרה לי בימי נעוריה, וכיום עלותה ממצרים, ששרה אז שירת הים, הושע ב', י"ז-י"ט).
 
מה ירתק אז את הרעיה ויהווה "מיצוי האישיות" עבורה? קבלת אור מתוקן מבעלה (ובזה יתעלו שניהם, ויתכללו ב"כתר" העליון. ורמז רמזו לנו [ב"ב דף ח"ן.]: "כשבא רבי בנאה למערת [קבורת] אברהם, מצא את אליעזר עומד אצל הפתח. אמר לו: מה עושה אברהם? אמר לו אליעזר: שוכב בכנפהּ [בין זרועותיה - רש"י] של שרה, והיא מעיינת בראשו" - והבן).

אגב: זוהי בדיוק עליית המדרגה מימי דוד לימי שלמה: שלמה האיר חכמה אל העמים  וכולם נשמעו לו. לא היה עוד צורךבמלחמות שהתנהלו קודם לכן... (ואולי זהו עומק הטעם שאמר ה' לדוד שבית המקדש, הוא בית הזוג העליון, יבנה רק בימי שלמה, ש"שלום יהיה בימיו").

נותר רק להבין מהו ההבדל המהותי שבין הקשר הראשוני שבחופה (נצח והוד) לבין קשר חדש ועליון זה (חכמה ובינה)? שבדרגה זו הם הופכים ל"שני רֵעים שאינם נפרדים" עוד לעולם. היינו: העבודה הרוחנית של שניהם תימשך אומנם עד סוף ימיהם (עד שהאישה תגיע לבחינה העליונה של "אשת חיל עטרת בעלה"), אך מכאן ואילך החיכוכים לא יערערו את נצחיות הקשר הנפשי שבין שניהם.

ביארנו אפוא שתפקיד המקבל(ת) הוא לגלות באופן מתוקן את השפעת הנותן. ואל יהא תפקיד זה קטן בעיניך שכן הגילוי הוא כל ה"קונץ" של העולם הזה. כי העובדה שיש ל"בעל" פוטנציאל רוחני עצום (כל שש הספירות) שאינו מעשי, אין בה חידוש גדול שהרי זה היה המצב גם לפני בריאת העולם: כוח אלוקי עצום שלא מומש. המימוש המעשי (ספירת המלכות, התחתונה מכולן) הוא אפוא "עולם העשייה", עולם הנוקבא, עולמה של האישה.

כך לדוגמא: במוח יש רעיונות גדולים ועצומים, אך האנושות לא תוכל ליהנות מהם ללא מעשה הדיבור. הדיבור מגלה וחושף את המחשבות, ומוריד אותן לעולם המעשה (זהו הטעם הפנימי שהאישה 'מצטיינת' בכושר הדיבור). אומנם, הדיבור הוא גם "קטנוני": הוא מגביל ומונע מחשבות חדשות, אך מאידך ללא דיבור איזו תועלת תצמח מכל המחשבות? חייב אפוא להישמר איזון בין הדיבור (המעשה, עולם הנוקבא) לבין המחשבה (החזון, עולם הזכר). וזהו התפקיד המשותף של "הזכר והנקבה" בכל המערכת.

הנה למשל תופעה מוכרת מן החיים: קם אדם בעל שאר-רוח, מעמיד חזון ומקים לאורו מפעל גדול. והנה כעבור שנים לא רבות, מבלי שיחוש, הוא-עצמו פועל נגד החזון שהקים במו-ידיו. אנשים מביטים מן הצד, משתוממים, ואינם מבינים כיצד יתכן הדבר... והוא מסביר באותות ובמופתים עד כמה דרכו צודקת, ומי זה יעז ללמד אותו, הרי הוא האיש שהקים ויזם. הסבר התופעה הוא שברגע שיורדים לעולם העשייה, החזון פוסק. כעת, חייב אותו איש-חזון מן העבר שהפך לאיש מעשה "להעסיק" לצידו איש חזון, מנותק מעשיה שיורה לו כיצד להמשיך להעמיד את החזון שהוא-עצמו הגה בצעירותו (ראה: מפלגה דתית מסוימת, ראשי ממשלה מסוימים ומועצה של ראשי-מועצות מסוימים ביהודה ושומרון).

אכן כשהאישה, "המקבל", נכשל במילוי ייעודו המעשי, מתבטא הדבר בשני אופנים:

א. במִסגרתיות יתירה "חונקת" המעיקה על החיים, ואז: "ומוצא אני מר ממות את האישה" (קהלת ז', כ"ו).

ב. במסגרתיות רפויה ופרוצה ("האישה המפוזרת" שתמיד לא מספיקה מאומה). אצל האיש, יש לרוב בעיה הפוכה של השפעה מופרזת, חסרת גבולות, כיוון ותכלית.

איש ללא אישה הוא כוח ללא מימוש, כגאון החבוי במערה שאין לו עם מי לחלוק את גאונותו, וממילא אין בה כל תועלת. הרצון להתגלות הוא הדחף העמוק לנישואין. כדי לחוש "בעל-בית" על האדם להקדים ולמצוא לו בית... ביתו - זו אשתו (יומא ב.).

וכאן נשים לב: "בית" פירושו גבולות, תיחום והקטנת המרחב. מדוע אינך יכול לגור באחו, אדוני? כי אין בו כל גבול. כל חיינו (האכילה, השתייה, הנשימה) מחייבים מסגרת נכונה. אכילה מופרזת ונשימה ללא גבול פירושם: מוות.

אין זו "חוכמה" גדולה אפוא לטעון נגד ה"קטנוניות" שיש באישה כשביסוד הדברים זהו בעצם עיקר תפקידה בעולם... לתחם, למסגר ו"ליצוק לתוך". התינוק יכול להתפתח באישה רק משום שיש בה איבר המסוגל לתחם את האור האלוקי העצום שהועבר אליה באמצעות בעלה. עולם המעשה הוא עולם התיחום והמימוש של הרעיונות הגדולים.


אין זו "חוכמה" גדולה אפוא לטעון נגד ה"קטנוניות" שיש באישה כשביסוד הדברים זהו בעצם עיקר תפקידה בעולם... לתחם, למסגר ו"ליצוק לתוך"
אגב: בזה נעוצה גם גדלותו של דורנו. מצד עצמו, אין בו מעלות רבות (עיין 'אורות הקודש', חלק ג', עמוד רי"ז). אך אנו "מקבלים" מכל הדורות הגדולים שלפנינו, ומוציאים את גדלותם לפועל. הם 'האיש', ואנו 'האשה' (לכן כיום, גם גברים 'מבורכים' בכושר הדיבור, ובתכונות נשיות נוספות) אך בלעדינו, איזה ביטוי יהיה בעולם לחכמתם העצומה?

לסיכום: אפשר לטעון רבות כלפי האישה, אך מומלץ להיזהר: כל מה שנטען אנו, נטען כבר בתנ"ך ובהרחבה נגד "הרעיה", עם ישראל... וכי לא שב הקב"ה וטען בפי נביאיו שרעייתו "מקטינה ומצמצמת" בקלות-דעתה את השפע העצום שהוא כה רוצה להעניק לה? ואף ש"הבעיה היא שלו", כי הוא זה שהִפקיד בידה את הכוח לסתום בחטאיה את צינורות השפע... אולם ה' לא רצה "רעיה-רובוט", אלא "אישה" שתבחר בטוב מרצונה החופשי, למרות שיש בידה כוח מעשי להרוס את כל חזונו... "אישה טובה - אין סוף לטובתה; אישה רעה - אין סוף לרעתה" (שוחר טוב נ"ט, ב'). וכך בישראל: כשהם במיטבם, המשילם הקב"ה לכוכבים, וכשם בשִׁפלותם הריהם משולים לעפר (דברים רבא י', ד'). וכשם שלאיש אין ביטוי מעשי מבלעדי אשתו, כך אומר אדון כל הכוחות ומלך מלכי המלכים ל"רעייתו": "אתם עֵדַי נְאֻם ה' - ואני א-ל" (ישעיהו מ"ג, י"ב) שכביכול, אם אין אתם מעידים על מציאותי, מי יֵדע שאני אל?

השבת האומה הישראלית לתפארתה, להיות מגלה מתוך בחירה את כוחו של "דודהּ" בעולם, תלויה בתפקוד הנכון של המערכת המקבילה: האיש ואשתו.