דמעות המזבח

לעבוד אנו צריכים, לא לספק את צרכינו המדומים.

רות בן- פינחס , י"ז בשבט תשס"ז

רות בן פנחס
רות בן פנחס
צילום: עצמי

אמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות" (גיטין צ', ב').
 
מאז ברוא האל לאדם את בת זוגו, אנו עדים לצד השמחה הגדולה שבכל הקמת בית חדש, להתמודדות של כל משפחה עם תהליך בנייתה. הדרך שהופכת להיות יותר שכיחה בזמננו, לצערנו, היא דרך הפירוק והפירוד. אנחנו קוראים סקרים המעידים על עלייה מתמדת במספר הזוגות המתגרשים בכל המגזרים. אנחנו מוצאים סיבות רבות לתופעה זו, ושפע של עצות איך לעשות את התהליך ה"יפה" הזה, "נעים" יותר. ובעיקר, אנחנו נזקקים כל הזמן לתורותיהם של המומחים למיניהם שעושים הון רב על גביו של השבר הנורא הזה, של המשפחה היהודית.


אנחנו קוראים סקרים המעידים על עלייה מתמדת במספר הזוגות המתגרשים בכל המגזרים. אנחנו מוצאים סיבות רבות לתופעה זו, ושפע של עצות איך לעשות את התהליך ה"יפה" הזה, "נעים" יותר
מה קורה לנו?!

יש הטוענים שבעבר כאשר זוג היה נתקל בבעיה ולא הצליח לפתור אותה, הוא היה מטאטא אותה מתחת לשטיח. היום, יש פתרון: מפרקים את החבילה. אם אומנם טענה זו הייתה נכונה, היינו צריכים לחזות בהווה יותר ויותר זוגות החיים בהרמוניה ובאושר, לעומת המרירות וההדחקה של העבר. מסתבר שההיפך הוא הנכון. מסתבר שהמשברים המשפחתיים, התסכולים והמשברים המאפיינים את תקופתנו, שלכאורה נמצאו להם הבנות ופתרונות על ידי אנשי המקצוע למיניהם (פסיכולוגים, יועצים, עובדים סוציאליים וכו'), במקום להצטמצם הולכים וצוברים תאוצה. ככל שאנחנו יותר "מבינים" את בני האדם, ככל שאנחנו מנסים "להיטיב" עם חייהם, ככל שאנחנו מוצאים סיבות כאלה ואחרות להתנהגותם, אנחנו נוחלים מפח נפש. 

איך יתכן שלמרות כל זאת, אנחנו ממשיכים לנהל את חיינו על פי אותן הבנות שאינן מוכיחות את עצמן כלל ועיקר? איך יתכן שעל אף התוצאות הסטטיסטיות הטופחות על פנינו שוב ושוב, אנחנו ממשיכים להזדקק לאותן תורות ודרכי חשיבה של פסיכולוגים מבלי לשאול את עצמנו: לאן מועדות פנינו?

התשובה אחת היא: כדי להגיע אל האמת, זקוק האדם לשתי מידות בסיסיות: יושר ואומץ.

אנו זקוקים ליושר אינטלקטואלי על מנת לבחון מחדש אמירות והנחות שהמציאות מפריכה אותן. אנו זקוקים לאומץ על מנת לנטוש אמונות שקריות, ולאמץ מסקנות אמיתיות שמחייבות אותנו למאמץ נפשי לא מבוטל. 
   
ברצוני להציג כאן דרך חשיבה שונה להבנת ריבוי הגירושין בזמננו. דרך חשיבה זו יש בה השלכות גם לגבי הבנת תופעות אחרות לא רצויות.

תחילתו של כל משבר נישואין הוא הקונפליקט.

כל עוד מתגלגלים רצונותיהם של בני הזוג בהתאמה, האושר סוחף. "אהבה" קוראים לזה ברחובותינו, אך מהר מאוד מופיע רגע ההתנגשות בין רצונות שונים. ואנחנו יודעים: אין זוג שאינו ניצב מול מצב זה של רצונות שונים. מדוע? מהו פשרה של התנגשות זו?
   
אם נעמיק ונתבונן בהתנגשות זו נמצא בה גילוי מפליא של רצונות בני הזוג, אותם הם הביאו איתם לתוך חיי הנישואין מזמן קודם, ואליהם הם שיעבדו את עצמם מתוך אמונה מוטעית סובייקטיבית שכלפי רצונות אלה נשללה מהם זכות הבחירה החופשית.

ניקח לדוגמא מקרה אופייני: האישה היא אישה עדינת נפש שכל כולה התמסרות ועשיית חסד, הצורך שלה לעזור לסביבתה חיוני לה כאוויר לנשימתה. אין לה קיום, אלא אם כן נמצאת לה משימה לביצוע ויעד לעזרה. הגבר שלה הוא אישיות עצמאית, כל עשייה שלו צריכה להיעשות בכוחות עצמו. אי אפשר לו אפילו לחשוב על הישענות או עזרה מכל גורם שהוא. אין לו קיום אלא אם כן הוא מבצע את משימותיו בעצמו.

הקונפליקט הוא בלתי נמנע. היא רוצה לעזור, והוא לא רוצה להיעזר. הוא לעצמו והיא עם סביבתה, והמאבק מחריף.

מה יאמר הפסיכולוג המצוי? הוא יהיה זה שיחליט מהם הרצונות החיוביים יותר בעיניו. הוא יהיה זה שינסה אולי להטיף לכל אחד מהצדדים לוותר קצת, אך יחד עם זאת ייחס חשיבות רבה לרצונותיו של כל אחד, ילמד כל אחד להגן על מה שנראה הגרעין המרכזי של אישיותו. ובמקרה מעין זה יש להניח שינסה לחזק את האישה (בדרך כלל את האישה הסובלת, הבוכה והחלשה): "כבדי את רצונך. עימדי על זכויותיך!". "העצמת אישיות", קוראים לכך בימינו. ובדרך כלל, אם הבעל די צייתן, תלווה העצמה זו גם בהטפת מוסר לגבר שאינו יודע את תפקידו.


אולי מה שנראה כרצון החזק ביותר של כל אחד, מעצם היותו בלתי נשלט וכפייתי לכאורה, הוא-הוא נקודת החולשה, היצר המעמיד פנים שאין כלפיו בחירה חופשית של האדם?
ושמא אחרת?

אולי מה שנראה כרצון החזק ביותר של כל אחד, מעצם היותו בלתי נשלט וכפייתי לכאורה, הוא-הוא נקודת החולשה, היצר המעמיד פנים שאין כלפיו בחירה חופשית של האדם? אולי הזיווג הזה שזומן מלמעלה, הזיווג שנבחר באופן לא מודע על ידי שני בני הזוג, מאפשר התמודדות של כל אחד מהם עם נקודת החולשה שלו?

במקרה שלנו:
   
היא צריכה ללמוד גם לא לעזור, להתרכז בתוך הבית פנימה. לדעת שגם כשאינה עוזרת, יש לה זכות קיום.

הוא צריך ללמוד גם להישען, להיעזר, לחוש את הסביבה, ולדעת שגם כשאינו עושה הכל בכוחות עצמו, יש לו זכות קיום.

"העצמת האישיות" היא "העצמת היצר", העצמת נקודות החולשה עד כדי הילכדות בהן לחלוטין. האם לא ייטב לנו להחליף העצמה מזויפת שכזו ב"עבודת המידות"? האין אנו דוחים את החסד האלוקי שנותן לנו אפשרות אדירה של עבודה על נקודות החולשה שלנו באמצעות בן הזוג שזומן לנו, בהחליפנו אותו בתורות זרות? ואומנם כשאנו מתבוננים ומזהים את נקודת החולשה של כל אחד, מתגלה לעינינו חיזיון מופלא של השגחה אלוקית המזווגת כך את בני הזוג שכל אחד מהם מאפשר בעמדתו את תיקונו של הצד שכנגד. ככל שמתבצר צד אחד בנקודת החולשה שלו, כך הוא מאיים בדיוק על נקודת החולשה של הצד האחר. ככל שמרגיש האדם מאוים בנקודת החולשה שלו, כך הוא מתבצר יותר בה. זהו המרשם הבדוק למאבק ולפירוד. לעומת זאת: ככל שמוכן האדם לוותר על הרצון המדומה אליו התמכר, ולהגביר בתוכו את כוחה של הבחירה החופשית המאפשרת לו לבחור באורח ענייני בין טוב ורע, כך הוא מאפשר תהליך דומה בצד שכנגד ("עזר כנגדו": זכה – עזר, לא זכה – כנגדו).

אמת, שווים הם הגבר והאישה מול הנתבע מהם בבניית אישיותם. אך, שונים הם במבנה הנפשי שלהם. לאישה רגישות ואינטואיציה מפותחות יותר המאפשרות הבחנה מהירה יותר, וממילא יותר כוח לעבודה עצמית ("בינה יתירה ניתנה לאישה"). מצד שני, האישה שבויה יותר בראייה הסובייקטיבית של עצמה, ולכן גם מתייסרת יותר במצבי המשבר. הייסורים יוצרים כוחות. הכוחות המנווטים להתמודדות עם החולשות הם-הם הכוחות הבונים. יכולת האישה להתמודד עם חולשותיה, חזקה היא יותר. וכשהיא עושה זאת היא גורמת לגבר, שאין לו עוד צורך להגן באופן שגוי על חולשותיו, להתמודד איתן. זוהי ההעצמה האמיתית של הכוח הנשי, וזוהי, למעשה, בניית הבית היהודי. "חכמות נשים בנתה ביתה".

על פי הבנה זו, הקונפליקט לא רק שאינו אמור להוביל למשבר ולפירוד, אלא משמש מנוף לבנייה אישית וזוגיות אמיתית. זוהי ה"אהבה" הגדולה אליה אנחנו שואפים.

לא קלה היא הבנה זו, ומה שהיא תובעת מאיתנו. קשה היא שבעתיים בעידן בו מועמד האדם ורצונותיו במרכז ההוויה. במציאות של מרוץ אחרי "מימוש" ו"מצוינות", "אסרטיביות" ו"הגשמה" קשה מאוד לעצור ולהבחין בין אמת לזיוף, בין רצון אמיתי ליצר מועצם.


אנו זקוקים ליושר אינטלקטואלי על מנת לבחון מחדש אמירות והנחות שהמציאות מפריכה אותן. אנו זקוקים לאומץ על מנת לנטוש אמונות שקריות, ולאמץ מסקנות אמיתיות שמחייבות אותנו למאמץ נפשי לא מבוטל
לעיתים יש לחזור לתחילת הדרך ולהתחיל מבראשית. כמו באותו סיפור נפלא במדרש שיר השירים, בו מגיע זוג חשוך ילדים לר' שמעון בר יוחאי ומבקש להיפרד. רבי שמעון בר יוחאי מדריך את הזוג להיפרד כפי שנישאו, מתוך סעודה ומשתה. הבעל שמבקש מאשתו לקחת עימה לבית אביה את היקר לה מכל, מוצא את עצמו, לאחר שהושקה יין והשתכר, בבית אבי אשתו. לשאלתו: מה הוא עושה שם, הוא נענה על ידי אשתו: "וכי לא אמרת לי לקחת את היקר לי מכל? אתה היקר לי מכל".

אותה סעודה מחזירה אותם לנקודת ההתחלה, על מנת להתחיל לבנות מבראשית. זהו השלב בו יכול רבי שמעון בר יוחאי להתפלל עליהם והם נפקדים. מסתבר שהעקרות אולי היוותה גורם לקלקול היחסים, אבל גם תוצאה של מערכת יחסים משובשת. היכולת לחזור לנקודת ההתחלה ולתקן, מאפשרת הבאת הברכה האלוקית.

אנחנו צריכים לחזור ולעמוד נכלמים מול המזבח שמוריד דמעות על כל זוג שנפרד. את תיקון חיינו אנחנו צריכים לחפש שם, במקום שכדי לעבוד את ה' באמת מקריבים קורבנות. לעבוד אנו צריכים, לא לספק את צרכינו המדומים.

בתיקון הבית האישי יתוקן הבית הלאומי.

"כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים".