ניתן לומר על פרשת יתרו שהיא הפרשה המרכזית בתורה כולה. מעמד הר סיני ועשרת הדברות שבה מהווים את ליבה של התורה שבכתב, ואת המקור שממנו שואבת סמכותה.



בזמנו התעורר פולמוס, האם ראוי לעמוד בעשרת הדברות בשל חשיבותן או שעדיף דווקא לא לעמוד ש"לא יאמרו זו תורה, וזו אינה תורה"

בזמנו התעורר פולמוס, האם ראוי לעמוד בעשרת הדברות בשל חשיבותן או שעדיף דווקא לא לעמוד ש"לא יאמרו זו תורה, וזו אינה תורה". ברם אין חולק על חשיבותן היתירה, ועל כך שהן מהוות בעצם "תורה בתוך תורה" שהרי הם מבטאים את נקודת הקשר בין הקב"ה לישראל על ידי התורה, נקודה שבאה לידי ביטוי באופן ישיר וגלוי במעמד הר סיני. ומכאן יש ללמוד לכל שאר המצוות שאף הן מחברות בין הקב"ה לישראל כהתפשטות של אותו יסוד, וכדברי חז"ל שכל מה שהנביאים עתיים להתנבאות, קיבלו כבר מהר סיני: הן מצד התוקף ואימות הנבואה והן מצד מהותה שהיא התחברות הבורא עם האדם בכלל ועם עם ישראל בפרט, ולכן נמשכת מאותה הופעה ראשונית של מעמד הר סיני.

מובא בספרים הקדושים שעשרת הדברות הן כנגד עשרה מאמרות והן תיקונן וקיומן. בעולם ישנם כביכול עשרה יסודות, כלומר דבר ה' הפועל בבריאת העולם השתלשל מטה מטה והתחלק לעשרה יסודות שהם ככלל מהווים את גוף ההופעה האלוקית השלמה במציאות, וכל זכות קיומה של המציאות הוא בחשיפה ובהוצאה לפועל של יסודות אלו הטמונים בקרבה. תפקידו של עם ישראל בעולם הוא לעורר ולגלות את אותם יסודות במעשה על ידי עשרת הדברות המכוונות כנגד אותם יסודות, ובכך לתת קיום להוויה כולה.

וביתר ביאור נאמר שקיימות עשר ספירות, היינו בחינות ואופני גילויים בהם הקב"ה פועל בעולמו, והתפרטות זו לעשר מונחת ביסוד הבריאה כמו שהסברנו, ולכן היא מוגדרת כתכלית ההתפשטות וההתפרטות, וכל מה שיתפשט ממנה והלאה מוגדר כהסתעפות משנית שכבר כלולה בה. יוצא מכך שעשרת הדברות מתמצתות את יעודה של התורה שהוא גילוי והמשכת דבר ה' בעולם הזה על כל הופעותיו.

כדי להדגיש ייחוד זה של עשרת הדברות נתייחדה להן פרשה בני עצמה, מופרשת ומובדלת משאר הפרשות וגם קצרה מהן. אלא שמקיפין אותה משני צידיה עניינים שנראים לכאורה לא קשורים: עניין הדיינים והשופטים לפניה (ואף שיש דעות במפרשים שמבחינה כרונולוגית היה אחרי מתן תורה, ודאי יש טעם בהקדמה), ודינים הקשורים למזבח (מזבח אדמה, איסור הנפת ברזל ואיסור עשיית מעלות) מאחריה, וראוי להבין בדקדוק מה הקשר דווקא בין עניינים אלו למתן תורה.

עניין המשפט מוזכר גם בפרשה הבאה, וכפי שדרשו חז"ל שהתורה דומה למטרוניתא שהשושבינים (שאלו המשפטים) מקיפין אותה משני צידיה, אבל הבדל גדול יש בין המשפט שמופיע אצלנו בפרשה למשפטים של תחילת הפרשה הבאה, המשפט שבפרשתנו הוא אנושי (היות ונאמר לפני מתן תורה בו קבלו את משפטי התורה),ועניינו הישרת האדם וסידור ענייניו וכוחות נפשו על פי המוסר והיושר הטבעי, והוא משמש בעצם הקדמה והכנה למתן תורה בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה".

בחינה זאת של משפט הייתה חייבת להתגלות דווקא על ידי יתרו הנוכרי, כי הישרה זו חייבת להיות בטבע האדם באשר הוא אדם בכלל, לפני שבא וחל עליו שם ישראל על ידי תורה ומצוות. למשה היה קשה לקבל דבר זה, ולכן גם היה בטוח שאין צורך במערכת מסודרת של משפט שהרי התורה היא חזות הכל, ממנה מתחיל ונגמר הכל, ומבלעדיה אין מציאות כלל. ולכן "יבוא אלי העם לדרוש אלוקים" ועל ידי דרישת ה' ותורתו ממילא ייקבע ויתיישב הכל, והמציאות תסתדר מאליה על ידי התורה. בא יתרו הגר ולימד שאין הדבר כך, יש צורך בסידור מוקדם של המציאות ויישורה בצדק ובמשפט שיגיע לכל שכבות העם בשווה ויסודר על פי השתלשלות העברת החכמה, ולאחר מכן העבודה היא להכליל את כל אותה מערכת אנושית בתורה, כדי שתהיה כלי לגילוי דבר ה' המיוחד לעם ישראל שהוא התורה בעולם.

עניין זה מתבטא בשני מישורים: במישור הפרטי שרק אדם ישר ושלם ומסודר בכל כוחותיו הטבעיים והמוסריים יכול להוות כלי לקבלת תורה, ובמישור הכללי שרק כשהאומה מסודרת בכל המערכות של השתלשלות הפסיקה תוכל לבוא התורה ולחול ולצקת תוכן למערכת הזו. אלמלא כן, לא תהיה יכולת לקבל ולקלוט את דבר ה' המתגלה בתורה, לא במישור הפרטי ולא במישור הכללי.



כשאנו מדברים כבר על קבלת התורה עצמה, גם בה אנו מוצאים שתי בחינות-תורה שבכתב ותורה שבעל פה. היינו עצם ירידת דבר ה' הקבוע, הנצחי לעולם, שירידה זו וודאי נעשית מצידו של הקב"ה זוהי התורה שבכתב, וקליטת וקבלת הדברים מצידו של עם ישראל, תרגומה למציאות והחיים על פיה, זוהי התורה שבע"פ, תכונתם המיוחדת של עם ישראל.



משה הוא "שושבינא דמלכא" המוריד את דבר ה' הנצחי מהשמים לארץ (ולכן בחינתו "נצח"), ואילו אהרון הוא "שושבינא דמטרוניתא" המייצג את עם ישראל וקבלתם את התורה

משה הוא "שושבינא דמלכא" המוריד את דבר ה' הנצחי מהשמים לארץ (ולכן בחינתו "נצח"), ואילו אהרון הוא "שושבינא דמטרוניתא" המייצג את עם ישראל וקבלתם את התורה (הבדל זה מומחש מאוד בכך שכשמשה עלה למרום ללמוד את התורה ולהורידה לעם ישראל, אהרן היה עסוק בעל כוחו עם עם ישראל, למצוא להם קירוב ודרך לעבודת ה', מה שלא עלה יפה בסופו של דבר). זו גם הסיבה שהכהונה נשללה ממשה וניתנה לאהרן ,כיוון שמשה לא היה מסוגל ללמד זכות על עם ישראל ולהאמין שהם כן ישמעו את דבריו, ולכן אהרן הוא זה שנבחר לשאת את הכהונה שעניינה גילוי הקשר בין הקב"ה לבינינו-מצידנו על ידי עבודת הקרבנות והמקדש. זהו הקשר בין כהונתו של אהרון לבין תורה שבע"פ, ולכן גם הכוהנים היו המורים והשופטים לאורך הדורות, נושאי התורה שבעל פה.



אם כן, זוהי הסיבה שפרשת המזבח "עוטפת" את מתן תורה מצידו השני, מאחריו, לומר שלאחר ההכנה שבבניית מערכת המשפט, וקבלת יסודות התורה שבכתב בפועל מהקב"ה על ידי משה נביאו, באה התורה שבעל פה, היינו ההתפשטות והחיים על פי התורה, שמיוצגים באהרון הכהן והמשכם בהרחבה רבה בפרשה הבאה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" שהם מבחינה מסוימת כעין הרחבה וביאור לעשרת הדיברות.